שביעי

18.09.2026 | ערב יום הכיפורים תשפ"ז | 18 גיליון | | 4 בשנים האחרונות נכנ תי לחובות. לא מה וג שהבנק מתקשר בגללו, אלא מה וג שהמצפונ מעיר אותכ בג ללו, ובשעות הרבה פחות נוחות. יש אנשימ שאני חייבת להמ תשובה, אח רימ שמחכימ לפגישה, לשיחת טלפונ או לקפה שאנחנו מנ ימ בחו ר הצלחה לקבוע. ויש את הקרובימ אליי ביותר, שלהמ אני חייבת לי חה על ככ שהמ מקבלימ את מה שנשאר ממני ב ופ היומ. למזלי, יומ הכיפורימ מצליח לעשות את מה שהיומנ שלי נכשל בו כל השנה: לעצור אותי, ויותר מזה, לדרוש שאבחנ ביושר את יתרת החובה. אנחנו נוטימ לחשוב שהתנצלות היא הודאה בחולשה, בעיקר כשאנחנו נעשימ הורימ, מנהלימ או מקבלימ עלינו מכות חדשה. איכ שהו השתכנענו במהלכ השנימ, שעלינו לדעת הכל ולעמוד לבד מאחורי כל החלטה. אבל התנצלות היא לא דק ב מכות, אלא היכולת לומר ש"אני בטוחה במי שאני", כדי להודות שלא תמיד פעלתי נכונ. אנשימ לא מאבדימ אמונ במי שטועה. המ מאבדימ אמונ במי שמקימ מערכ ה ברה שלמ כדי להוכיח שלא הייתה טעות, ואמ הייתה, אז היא של מישהו אחר. אני כותבת על זה, כי בתקופה הזו המצפונ , וזה נשמע 24/7 שלי פתח מוקד שירות שפועל בערכ ככה: "שלומ, הגעתמ לשירי. פנייתכמ חשובה לה מאוד. היא קראה את ההודעה בדרכ לפגישה, התכוונה לענות אחריה ונזכרה בה לפנות בוקר, שעה שאפילו היא מבינה 3 ב שלא מקובלת לתקשורת בינ בני אדמ". אז ליחה ממי שאני חייבת לו תשובה, עד כונ, שיחה, פגישה או ימנ חיימ. ליחה ממי שהבטחתי לקרוא את המ מכ שלו, לעבור על המצגת או לעשות חיבור. ו ליחה ממי שאמר תי לו שהמייל לא הגיע וביקשתי שישלח שוב. לפעמימ הוא באמת לא הגיע, ולפעמימ זו אני שעוד לא הגעתי אליו. אבל ה ליחה הכואבת יותר היא על הפעמימ שבהנ תיעדפתי לא נכונ את המשימות בחיימ: הילד שהתחיל ל פר משהו ואני הקשבתי בעינ אחת, תוכ כדי שעניתי למייל בעינ השנייה. המשפחה שהנחתי שתבינ שבעבודה היה משבר. החברה שלא התקשרתי אליה, דווקא מפני ש מכתי עליה שת לח. במשנה נאמר: "עבירות שבינ אדמ לחב רו אינ יומ הכיפורימ מכפר, עד שירצה את חברו". אולי משומ שבניגוד לאלוקימ, בני אדמ אינמ קוראי מחשבות. המ לא יודעימ שהתכוונּו לחזור, שרצינו להיות שמ ושאהבנו אותמ, גמ כשההתנהגות שלנו יפרה יפור אחר. אני יודעת שעל כל דבר שלא ה פקתי, היו רבימ שכנ. ובכל זאת, כוונה טובה היא לא תמיד בחירה טובה. הדחופ אינו תמיד החשוב, ומי שאוהב אותנו - לא אמור לקבל את השא ריות שנותרו מאיתנו רק משומ שהוא מנומ מ פיק להבינ. יומ הכיפורימ מזמינ אותנו לבדוק למי נתנּו את הזמנ הטוב שלנו, ועל מי מכנו שימתינ תמיד. אז השנה אני מבקשת ליחה ממי שחיכה לי יותר מדי, ומקבלת על עצמי לעצור מוקדמ יותר ולשאול: מי באמת צריכ אותי עכשיו, ולמי א ור לי שוב לאחר. כי מי שאוהב אותנו, כנראה י לח גמ הפעמ. אבל העובדה שהוא תמיד ולח אינה יבה • לאחר אליו - היא בדיוק ה יבה להגיע בזמנ! Shirielgavish@gmail.com שירי גרין אלגביש | עכשיו טורי כוונה טובה היא לא תמיד בחירה טובה. הדחוף אינו תמיד החשוב, ומי שאוהב אותנו - לא אמור לקבל את השאריות שנותרו מאיתנו רק משום שהוא מנומס מספיק להבין 90 צילום: דוד כהן, פלאש יתרת חובה