שביעי

18.09.2026 | ערב יום הכיפורים תשפ"ז | 18 גיליון | | 6 החג הראשונ, כי הנ עוד לפני הפ טיבל האמיתי של החג ההוא, האזכרה, הימימ שחלקנ המתינו עד שיקבלו את ההודעה ה ופית. שבת היא לא זמנ להצטער, אבל אני חושבת על אותמ ימי כיפור שאחרי הפי גוע אצלנו. תהיתי לעצמי אמ אני צריכה לבקש מהקב"ה ליחה. על מה בדיוק? עמ כל הכבוד, שהוא יבקש ממני. אני ידעתי שזה מה שהוא יגזור עליי ביומ כיפור שעבר, כשהשתדלתי והבטחתי כל מיני הבטחות? אז לא ביקשתי ליחה או כפרה, ביקשתי ל לוח. לעניות דעתי, לבקש ל לוח זה לעמוד מהצד השני של אותו הדבר - בקשה לה חזיר את הקירבה והקשר. מאז שמחת תורה תשפ"ד אני אומרת יותר בקלות: ריבונו של עולמ, צדיקימ אנחנו ולא חטאנו. אני לא מאחלת לנו שהראמה תעבור )זה כנראה יקרה אחרי החגימ(, אלא למחול ול לוח, להתגע גע געגוע של שמחה, שמבשר על קשר שהיה ועודנו. • Renana0584@gmail.com המ מכירות את הסרטון צחיק של ההוא שמ ביר על ההבדל בינ ראמה לרבינה? אמ לא, תשאלו את המתבגרת האינ טגרמית הקרובה לביתכנ. בקצרה )כלומר, אמ;לק(: בחור צעיר ממוצא מרוקאי מ ביר לאשתו האשכנ זייה שרבינה זאת מועקה נפשית רגעית, כמו זו שיש במוצ"ש, כששומעימ בשו רה לא טובה, כשחוטפימ דו"ח או כשיש בא ה אחרת - כזו שהיא רצינית, אבל זמנית וחולפת. ראמה זה כבר מצב נפשי. זה ארוכ ולא זמני, ברמה של ציפרלק )לא במונחימ רפואיימ כמובנ(. באשכנ זית מצויה זה ההבדל בינ תעוקה זמנית לבינ עצב תהומי יותר. אז צחוק בצד, למשפחות שכולות יש ראמה רצינית כל השנה, ולפני החגימ נו פת על זה רבינה. שנימ שלא קלטתי שהמועקה הזמנית הזאת מתבטאת בכמה אופנימ. זה לא שלפני החג אני דומעת מק ניות ב ופר. רוב הזמנ זה לא עובד ככה. זה להיות על הקצה, להתבודד, לכעו מכל דבר, לריב עמ הילדימ ועמ בעלי, שמלות ולהחזיר את כולנ, 100 להזמינ לבשל ולאפות בפיזור נפש עד שבשלב מ וימ - רגע לפני החג - אני נשב רת, ונופל הא ימונ שזה שוב זה. גמ השנה זה שמ. זה לא עבר, וכנראה גמ לא יעבור. כזוג צעיר, אני זוכרת חג אחד גרוע במיוחד. היינו בצד שלו, ולאורכ כל יומ שישי ה תובבתי עמ עיניימ בצבע אדומ/ גול. כג'ינג'ית אינ לי גמ איכ להעלימ את זה; דמעה אחת, ואני נראית כאילו בכיתי שבועיימ. הפעמ באמת בכי תי שעות על גבי שעות, ואז הגיע ערב החג, ובכל זאת צריכ להתכנ כולנו יחד. הכל שלמ, אבל אצלי כלומ לא שלמ. אינ לי משפחה שלמה ושמחה, ולעולמ לא תהיה לי ) פוילר: היומ היא שלמה, וגמ שמחה, אבל לא כמו פעמ, אלא בדרכ אחרת(. • הפעמ, רגע אחרי ראש השנה ורגע לפני יומ הכיפורימ, אני חושבת על כל המשפחות שהתעוקה שלהנ היא שמחת תורה. העצב והבא ה לא יעברו עמ היינו בצד שלו, ובכיתי שעות על גבי שעות. כג'ינג'ית, לא היה לי סיכוי להסתיר את זה. ואז הגיע ערב החג. התכנסנו כולנו יחד, והכל היה שלם, אבל לא אצלי מבקשת לסלוח רננה מאיר כהן | דל"פ