Page 42 - מגזין הטכניון | סתיו 2006

¥≤
הראיון עם האחים יואל ומכבי קרסו, נערך
בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. הם
מקשיבים בדאגה לדיווחיה של דרורה אבישר,
מנהלת אגודת דורשי הטכניון בישראל, על
המהלכים שנקט הטכניון בניסיון לתת מענה
לסטודנטים בתקופת החירום, וקרן אור מעירה
את פניהם כשהם שומעים ממנה על ההרצאות
וההכנות לבחינות, שמתבצעות באינטרנט
מאולפן הווידיאו ע"ש סבם, משה ז"ל.
"נתינה ינקנו בבית אבא ואמא," הם מספרים.
"אבא למד את מהות הנתינה עוד בבית אביו,
משה, ואמא תמיד סיפרה לנו על הנתינה
והאחריות ההדדית בקהילה היהודית
באלכסנדריה במצרים. כך תרמה משפחת אמא
לבתי ספר, לבתי זקנים ולבתי חולים. סבא הקים
בתל אביב מטבח זול לנצרכים, ובפתח תקווה -
בית אבות. אמא נטעה בנו את המחויבות, ואבא
את הנתינה".
"נתינה היא חלק אינטגראלי מהחיים האמיתיים",
מוסיף יואל. "הכניסה שלנו למעגל הנתינה הייתה
טבעית. כאשר עמוס חורב הציע לנו לתרום לאגף
הנוער בטכניון, הסכמנו מיד. עמוס היה ידיד
אישי של אבא. נרקמה ביניהם ידידות כבר
מהנתינה הראשונה של אבא לטכניון - הקמת
המרכז האורקולי, שעזר מאוד לסטודנטים
המגויסים במלחמת יום הכיפורים ועכשיו
התבררה שוב חשיבותו במלחמה האחרונה".
כך נחנך באחרונה אגף הנוער בטכניון, על שם
אביהם אריה קרסו ז"ל. האם, ז'קלין, נתנה ללא
היסוס את ברכתה להקמת האגף החדש
והמודרני. בשביל מכבי מהווה התרומה גם חזרה
ל"אלמא מטר" שלו, אוניברסיטת האם, שכן הוא
בוגר הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. "הייתי
עתודאי", הוא נזכר בשנותיו בטכניון. "למדתי
הנדסת מכונות בין השנים 0791-4791. בחרתי
בפקולטה הזו בגלל עסקי הרכב של המשפחה
ÌÈ„È„È†Ï˘†Ì˙ÂÓ„
מצד אחד ובגלל הצורך של צה"ל מצד שני.
"השנים הראשונות בפקולטה לא היו קלות.
הלימודים היו בסיסיים בעיקר. אבל השנתיים
האחרונות היו מרתקות - לימודים לפי בחירה,
פרויקטים מעניינים. אמי לא הבינה מדוע איני
חוזר הביתה בכל שבת. הסברתי לה שפשוט טוב
לי ומעניין לי בטכניון ובסופי שבוע אני ממשיך
לעבוד על הפרויקטים. עם פרופסור אברהם
שיצר, אז דוקטור, ניסינו לבנות שני דברים:
1. מיזוג אויר לרכב שיעבוד על עודפי אנרגיה
ממערכת הפליטה והקירור. זה היה מרתק. לא
היה לזה המשך, מפני שתקני מיזוג האוויר מאוד
תובעניים ולא יכולנו לעמוד בהם.
2. אוטובוס פנים-טכניוני, שלא יעבוד על מנוע
שריפה פנימית, אלא על בסיס גלגל תנופה
שנמצא באוטובוס, אתה מסובב אותו בתחנה
הראשונה והוא צובר אנרגיה שאמורה להספיק
לכל הסיבוב שלו בטכניון. הוטל עלי לעשות סקר
בין כל הסטודנטים ולבדוק מי עולה ומי יורד
באיזו תחנה. זה היה פרויקט פשוט מקסים,
מקסים ויצירתי".
יואל למד מתמטיקה באוניברסיטה העברית
ומינהל עסקים בתל אביב. "אנו מאמינים מאוד
בהשכלה הגבוהה", הוא אומר. "המדע והטכנולוגיה
הם העתיד שלנו. בירושלים תרמנו לחוג
לארכיאולוגיה - שם לומדים על השורשים של
עם ישראל. בתל אביב תרמנו גן בוטני יפהפה
על שם דפנה ז"ל, אחותנו היקרה שנהרגה
בתאונת דרכים. תרמנו רבות גם לרשת תורה
ומלאכה, אשר מכשירה צעירים לעבודת כפיים,
והעסקנו נערים שלמדו שם ברשת המוסכים
שלנו. אלה נערים שהיו הולכים לאבדון בלי רשת
תורה ומלאכה הנפלאה ובלי העבודה שסיפקנו
להם. הם תרמו ותורמים עד היום רבות למוסכים
שבהם הם עובדים. בעליה הגדולה מברית
המועצות לשעבר, לימדנו עולים חדשים מכונאות
ברשת הזו, וגם אותם שידכנו למוסכי הרשת.
חלקם כבר מנהלי מחלקות אצלנו".
כאשר יואל מדבר על כל המפעלים הללו, נוצצות
עיניו ועל פניו של מכבי ניכרת התרגשות. הם
מאוד שונים, שני האחים, במראם ובאופיים,
ומשלימים זה את זה. האחווה ביניהם בולטת
מאוד, וניכר בהם שלא קשה להם להגיע להסכמות.
כך הסכימו, ביחד עם אמם ועם נשותיהם, סטלה
)של יואל( ומטי )של מכבי( - על התרומה הנדיבה
לאגף הנוער. "אנו רואים בחינוך שליחות גדולה",
הם אומרים. "זו הציונות היום. ייבוש הביצות
הסתיים, והיום עלינו לשמור על היתרון הטכנולוגי
מול שכנינו ולתת לאנשים להפיק את המרב
מעצמם. לכן, כאשר עמוס חורב ודרורה אבישר
באו עם ההצעה של אגף הנוער, ואמרו שמצאו
את הפרויקט בשבילנו, הסכמנו מיד".
יואל: "בחינוך אנו רואים שלושה כיוונים אשר
באים על ביטויים באגף הנוער - העשרה באמצעות
המעבדות המשוכללות של האגף, צמצום פערים,
יחס אישי לצעירות ולצעירים שלנו וחינוך
למצוינות. בדיעבד התברר כי כולנו הרווחנו הרבה
יותר, כי באים לשם גם ילדי הפריפריה וגם בני
מיעוטים שהאגף מקדם אותם, וביחד אנו מניחים
גשר להידברות ולדו-קיום, תוך כדי פעילות
לימודית וחברתית. וכמובן - קליטת העלייה
שחשובה לנו מאוד".
בטקס חנוכת האגף עורר יואל התרגשות בקהל,
כאשר הודה לטכניון על ההזדמנות שנתן לאמו,
לאחיו, לו וליקיריהם - לתרום לדור הצעיר. "אנו
גאים בטכניון", אמר, "ורואים בו שותף וידיד.
כולנו חשים כי נכנסנו לחיק משפחה תומכת".
מכבי: "לצערנו, מדינת ישראל חסרת משאבים.
המשאב היחיד שלנו הוא השכל, שצריך לפתחו
כל העת. זהו מכון הנפט של ישראל. הפער החברתי
הוא בעיה נוספת שלנו, והדרך היחידה לצמצמו
היא החינוך. עלינו לקחת ילדים ולהביאם לקו
זינוק אחיד".
יואל ומכבי מגלים כי אריה אביהם רצה מאוד
להיות רופא, אך אביו משה כיוון אותו לעסקים.
"אבא היה גאון והבין ברפואה בלי ללמוד. לדעתנו,
אחד המניעים הנסתרים בתרומתו
לאוניברסיטאות , היתה תחושת ההחמצה
שליוותה אותו בתחום הלימודים הפורמאליים.
גם זו סיבה שאנו לא מפסיקים ללמוד ותורמים
ללימודים".
הראיון תם. יואל ומכבי קרסו מלווים אותנו החוצה,
במסדרון הארוך של הבניין הצנוע שבנה סבם,
משה. אנו חולפים על פני חדרו של מכבי, המלא
בעציצים ונראה כחממה ירוקה. יואל צוחק בחיבה,
עד שאנו עוברים על פני חדרו המסודר, הנוצץ,
הנראה כמו בית מרקחת, כל דבר במקומו. הפעם
מכבי מחייך. אכן, אחים כה שונים המשלימים
איש את אחיו.
„ȄȆÛ˙¢†Â·†Ìȇ¯†¨ÔÂÈÎË·†Ìȇ‚†Â‡†∫ÂÒ¯˜†È·ÎÓ†χÂÈ
ÂÒ¯˜†Ï‡ÂÈ ÂÒ¯˜†È·ÎÓ