Page 37 - מגזין הטכניון | אביב 2007

ומטוסים. תקופה מסוימת עבדתי בבית מלון כרוחץ כלים ואף הכנתי טוסטים
לחיילים הבריטים. יצא לי גם לעבוד כמנהל של מגרש המשחקים בחיפה.
מאוחר יותר התפרנסתי מעבודה כמחנך בבית הספר הריאלי העברי בחיפה.
"אולם בצד כל אלה היינו מאושרים. בסופי שבוע היינו הולכים לים והבילוי
שלנו באמצע השבוע היה בבתי קפה, שבהם לא הזמנו כמעט כלום. בסך הכל
הרגשנו עשירים מאוד, גם כשלא היתה פרוטה בכיס".
Ú˙Ù†˙¯Â˜È·
במהלך האירוע נחשף פרק עלום בקורות חייו של עוזיה גליל, שהתפרנס
בשנת הלימודים האחרונה כמבקר בקווי האוטובוס מהדר לשכונת נווה שאנן.
"תמורת 01 לירות לחודש הייתי צריך לעשות שמונה ביקורות פתע ביום,"
הוא סיפר. "אסור היה לי לגלות מראש את השעות. בכיתה כולם היו פורצים
בצחוק כשהייתי יוצא בריצה מהשיעור. הביקורות היו כמובן לפי שעות
הלימודים בטכניון. גרתי אז ברחוב בלפור, מול הכניסה לטכניון, ובבוקר הייתי
מתעורר מהצלצול של תחילת הלימודים".
גליל, שהתקבל ללימודים בזכות "קורס הכנה לבחינות בגרות לונדוניות", למד
תחת תנאי שקיבל מנשיא הטכניון, לפיו יעמוד בבחינות השלמה בתנ"ך.
"אלא שהתנ"ך היחיד שלמדתי בחיי היה ברומנית. במבחן בסוף הקורס
התאמצתי ארוכות לדמיין מה היה כתוב בתנ"ך באותם ההקשרים, אבל זה
לא עזר וקיבלתי ציון 41. לא ויתרו לי על המבחן. אחרי שנה זכיתי לסיוע
מחברתי הישראלית ועברתי את המבחן בציון 1.05."
מיכאל בר שני סיפר כי בחינות ההשלמה היו חלק בלתי נפרד מהלימודים.
"יחד עם ארבעה תלמידים נוספים שהיו עולי רומניה התקבלנו ללימודים
בתנאי שנעבור בחינות השלמה בספרות עברית. בתחילת הקיץ החלטנו לחלק
בינינו את ספרי הלימוד, לסכם אותם ולהתכנס כמה ימים לפני המבחן, לצורך
חלוקת המידע בינינו. אלא שכל אחד מאיתנו זילזל וסמך על כך שהאחרים
יעשו את העבודה. התוצאה היתה שכולנו נכשלנו."
˙ÙÈÂÊÓ†‰„Èφ˙„ÂÚ˙
הצעיר ביותר מבין בוגרי המחזור הוא יצחק שכטמן בן ה-87. "כבר בכיתה
ז' החלטתי שאני רוצה ללמוד בטכניון," הוא נזכר. "הייתי חסר סבלנות והמחנך
שלי, מר ספיר, אמר לי שאם אני כל כך רוצה, אז שלא אוותר על כך. בעזרתו
נרשמתי לבית ספר מכין לבחינות בגרות וכעבור שנתיים עמדתי בבחינות."
"הייתי בן 51 כשהתייצבתי בפני המזכירה בטכניון, עם גזיר עיתון שהעיד על
כך שעמדתי בבחינות בגרות ותעודת לידה מזוייפת. אחרי שנתיים של
לימודים זומנתי יום אחד למנהל האדמיניסטרטיבי של הטכניון, הלוי, ששאל
אותי בן כמה אני. עניתי בלי לחשוב - 71. הוא אמר שלפי הרישומים אני בן
91. השיחה הסתיימה באיום - 'הוועד הפועל של הטכניון ידון בעניין ויודיע
≥∑
לך את החלטתו'. עד היום אף אחד לא זימן אותי."
בדומה לבוגרי מחזורים רבים זוכר שכטמן זוכר עד היום את אימת הסטודנטים.
"פרופסור דוקטור אינג'ניר מהנדס ראשי מקס קורריין, בצווי ריש וצווי יוד".
לאה סולוביצ'יק, שלמדה בפקולטה לכימיה, זכורה לכל הבוגרים עד היום
כמזכירת החיילים המגוייסים. "סטודנטים רבים נעדרו מהלימודים עקב
המלחמה," היא מספרת, "אני הייתי האחראית על הקשר אתם, לצורך השלמת
חומר לימודים ובחינות. הם היו כותבים לי מכתבים מהחזית ומפרטים בהם
מה חסר להם, ואני הייתי דואגת לאסוף את החומר עבורם."
¢È¯Ó‰†Ï˜¢
את הערב סיימה הופעה של להקת המחול של הטכניון. בתום המופע נפתחו
באולם מעגלי רוקדים, שבהם השתלבו הבוגרים במהרה וחוללו בריקודי עם,
עם שירים מאותם הימים. מלכת הריקודים באירוע היתה ללא ספק הבוגרת
לאה לנדמן, שפיזזה כאילו היתה חלק מלהקת המחול.
בסוף הערב, בשיחה אישית, היא חשפה לפנינו לראשונה, את תפקידה
כשדרנית ב"קול המרי" - סוד הנחשף כאן לראשונה. לאה פייזנר של אותם
הימים, שהיתה אז חברתו של יוסף לנדמן, היתה השדרית שהיתה מעדכנת
את הישוב העברי באזור חיפה בשנת 3491, במהדורה מיוחדת ששודרה
בשפה האנגלית בכל יום בשעה 00:41, כאשר כל החנויות בחיפה היו סגורות,
לאחר שהייקים היו יוצאים למנוחת צהריים עד לשעה 00:61.
"מישהו בהגנה תפס שאני דוברת אנגלית," היא מספרת. "התעורר צורך
בדיווח שוטף בכדי לעדכן על תוכניות של הבריטים, פעולות שהם ביצעו, או
בכדי לשבש את התנהלותם. יוסף היה מקבל את המפתח לדירת השידור
רבע שעה לפני כן, ורק אז היו מגלים לו מהי הכתובת. אנו היינו מגיעים אל
דירת מגורים ריקה, ואני הייתי אחראית על הקראת הטקסט שקיבלתי לידי
חמש דקות קודם לכן. הייתי דואגת לשנות את קולי בכדי שלא יזהו אותי.
בסוף השידור הייתי חוזרת אל המעבדות והתרגילים בטכניון. בימי שישי
היינו משדרים בשעת ערב, ולא אחת איחרנו לארוחת ערב אצל ההורים.
כשנזפו בנו היו אומרים, בגלל האיחורים שלכם אתם מפסידים את השידור
של "קול המרי". אלו היו המהדורות החמות ביותר, ולא יכולתי לגלות שאני
השדרית.
"שישים שנה שמרתי את הסוד של אותם ימים, גם מפני הורי שלא שמעו
על כך דבר עד יום מותם".
הסטודנטים מצדיעים לבוגרים במחול
מימין לשמאל: עוזיה גליל, פרופסור יצחק אפלויג ודוד עזריאלי