Page 38 - מגזין הטכניון | חורף 2009

" ה ב ע י ה ה ס ב י ב ת י ת
ו ה ב ע י ה ה ח ב ר ת י ת -
ב ע י ה א ח ת . " ע מ י ע ד
ל פ י ד ו ת ב ב י ת ו
כ י ו ו ן ש א נ י ב ס ב י ב ה
הבית הזה קצת מוזר: אין בו טיפה של בטון, וגם לא מזגן.
הקירות הוורודים שמתחת לגג הירוק עשויים מקש, מתכת
ובוץ, ובקיץ מקורר הבית באמצעות צינור שמעלה אוויר
קריר מתוך האדמה.
גם המשפחה שגרה היא קצת, איך נגיד, מוזרה: שני הורים
ושני ילדים שמתקלחים במי-טל, מפרידים את האשפה
הביתית, וחשבון החשמל החודשי שלהם מסתובב באזור
ה-051 שקל )האמת היא שהחשבון האחרון עמד דווקא על
מינוס מאתיים(.
זה, אם כן, הבית המוזר של משפחת לפידות: עמיעד ורינת
ושני ילדיהם, דניאל ובארי. אבל אם תשאלו את עמיעד,
הוא יגיד לכם שמה שמוזר הוא דווקא העובדה שיש אנשים
שגרים בבתים שעשויים מלבני-בטון; שמשלמים חשבונות
חשמל בני ארבע ספרות; שמכניסים את האשפה האורגנית
שלהם לשקיות אטומות; ושמתעלמים מהעובדה שהם
יכולים להשתמש במי גשם כמי מקלחת, שייאספו לאחר
מכן לטובת שטיפת האסלה או השקיית הגינה. ואלה רק
כמה דוגמאות.
ביטחון זה לא הכל
עמיעד, אזרח מזה תשע שנים, היה קודם איש קבע בחיל
הים. כאיש קבע היה ברור לו שהביטחון היא הבעיה הגדולה,
הקיומית, של מדינת ישראל. אבל אז, במסגרת לימודי
התואר הראשון - גיאוגרפיה ואקולוגיה )אוניברסיטת חיפה(
- הוא למד כמה דברים חשובים. "בין השאר גיליתי
שהישראלים מחזיקים בשני הישגים מפוקפקים ביותר:
אנחנו שיאני הפער החברתי - הפער בין עשירים לעניים
בזיהום, במונחים - במערב, וכמעט-שיאנים )מקום שני(
של אשפה לנפש."
הגילוי הזה היה עבור עמיעד נקודת מפנה עצומה. הוא
השתכנע שלא זו בלבד שהביטחון אינו הבעיה מספר אחת
של מדינת ישראל, אלא גם שהבעיה הסביבתית והבעיה
החברתית - הבעיות האמיתיות - הן בעצם בעיה אחת.
"הבנתי שהיכן שדופקים את הסביבה דופקים את האנשים,
ולהיפך, ולכן המהפיכה צריכה לבוא בשתי החזיתות האלה
יחד."
ההכרה גררה החלטה, וההחלטה גררה מעשה: עמיעד עזב
את צה"ל והחל לעבוד בארגונים חברתיים וסביבתיים,
ביניהם "שתיל" ומרכז השל. "ידעתי שמה שאני מחפש הוא
שינוי חברתי וסביבתי, וידעתי שכדי להשיג שינוי צריך
ללמוד תיכנון. אז הלכתי ללמוד תכנון במקום הכי טוב שיש
- הטכניון. ובאמת, במסגרת התואר השני בפקולטה
לארכיטקטורה ובינוי ערים פגשתי מרצים מהליגה הלאומית,
עם ידע עצום ומעודכן רלוונטי. פרויקט הגמר שלי היה
בעצם הבית שבו אנחנו גרים כיום."
העיקרון הרביעי
הבית של משפחת לפידות נבנה על בסיס כמה עקרונות
מרכזיים: מינימום פגיעה בסביבה, עמידה בחוקי התכנון
והבנייה, ועיקרון השיכפול - כלומר השאיפה שמי שיראה
את הבית ירצה גם הוא בית כזה. "והעיקרון הרביעי," הוא
מוסיף, "הוא שרינת תסכים."
רינת הסכימה, ותוך כשנתיים הושלמה הבנייה. הבית מבוסס
על מכולות )קונטיינרים(, שקירותיהן מצופים מבחוץ
בחבילות קש המספקות את הבידוד, ומצדן הפנימי
בלבני-עפר הממתנות את שינויי הטמפרטורה. אור השמש
"מוזמן פנימה" ומצמצם את הצורך בתאורה מלאכותית,
והחלונות שבתקרה, תכנון זרימת האוויר ואותו צינור היורד
לתוך הקרקע מבטלים את הצורך במזגן בקיץ. הקש
ולבני-העפר מצמצמים את עלויות החימום בחורף. מערכת
האגירה אוספת מדי לילה חמישים ליטר של מי טל - צריכת
המים המשפחתית היומית. מים אלה משמשים לאחר
המקלחת להדחת המים באסלה, וכך נחסכים למעשה כמאה
ליטרים ביום. עמיעד גם ייסד חברה להקמת בתים כאלה,
אבל לדבריו כל הלקוחות עד כה תפסו "רגליים קרות" ברגע
האחרון והחליטו לרדת מהרעיון וללכת על בית קונוונציונלי.
לחיות את השינוי
"בגדול, הבעיה הגדולה של האנושות כיום היא שאין לה
מושג איך לנהל את החללית הזאת שנקראת כדור הארץ.
אנחנו מבזבזים כמויות מטורפות של מים ואז נבהלים
ומחפשים פתרונות כמו התפלה. אנחנו מטמינים אשפה
בשקיות למרות ש-%04 מתוכה היא חומר אורגני שיכול
לחזור לטבע ולהועיל לו, ולמרות שההטמנה הזאת יוצרת
גזי מתאן הרסניים.
"אבל אני הבנתי מזמן שאי אפשר לשנות בן לילה את
העולם כולו, ואפילו לא את מדינת ישראל, ושהאלטרנטיבה
הנכונה והאפקטיבית לחיות את השינוי. לכן התחלתי את
השינוי מעצמי, מהבית, מהמשפחה." אחרי הבית והמשפחה
עבר עמיעד לטבעת הקהילתית, וראשית - היישוב שלו,
כרם מהר"ל. הוא עבר מבית לבית והסביר לתושבים מדוע
חיוני להפריד את האשפה, וגם חילק לכל משפחה שני
פחים - אחד לבית ואחד לרחוב. ב"פיילוט האשפה" השתתפו
בתחילת הדרך 21 משפחות; כיום, כעבור ארבע שנים, כל
היישוב רתום ליוזמה הזאת - וגם 22 יישובים נוספים. היעד
שלו הוא 001 אלף משקי בית תוך ארבע שנים נוספות.
"זאת המסה הקריטית שתעשה את השינוי הגדול, הארצי,"
הוא אומר.
עמיעד מרגיש שבעשייה הזאת הוא סוגר מעגל. "בבית
הספר תמיד הזהירו אותי שאם לא אלמד כמו שצריך אמצא
את עצמי עובד באיסוף אשפה. ובאמת, זה מה שקרה בסופו
של דבר."
®
ב ו ג ר י
הט כ נ י ו ן