41 / 64
כסלו תשע"ה דצמבר 4102
41
לראותה. ישנו שיעור בו מסבירים להם
מי מופיע ומה הם הולכים לחוות, הם
דנים בנושא עוד לפני ההצגה ומעלים
שאלות. ועכשיו הם פה איתי באולם
יושבים בשקט וההצגה מתחילה. במרכז
העלילה ישנו רקדן-מלאך שצריך להכין
מופע גדול בשמיים. אך איתרע מזלו
והוא עבר תאונה וכעת הוא ללא כנפיים.
בהצגה זו משתתפים לצד הרקדנים גם
שחקנים אמיתים וזמרת, בין לבין יש
את הריקודים היפים ושמחת החיים
של חברי להקת גלגל במעגל ואני
מביטה מוקסמת איך הטקסט והריקוד
והמוסיקה חוברים יחד. הילדים שיושבים
איתי בכסאות המרופדים צופים בתהייה
ובסקרנות. הרקדנים מחליפים תלבושות,
ובין לבין יש את הטקסט שמסביר לרקדן-
מלאך שלמרות שאין לו כנפיים זה לא
אומר שהוא לא מסוגל לעוף וברור שהוא
מסוגל להעמיד את הפרוייקט גם בלי
הכנפיים. החיים הם גלגל כך מסבירים
לו הרקדנים היושבים בכסאות גלגלים,
אף אחד לא בחר לשבת בתוך כיסא כל
חייו אבל אם כבר זה המצב הרי שאפשר
לעשות הכל והשמים הם הגבול.
אני יושבת שם וחושבת לעצמי כמה זה
נכון. כל שניה מהחיים שלנו אינה מובנת
כלל וכל דקה הגלגל יכול להתהפך. אני
חושבת לעצמי כמה קל להגיד שנגישות
זה חשוב ויום הנכה אפילו מצוין בלוח
השנה אבל האם באמת אפשר להבין את
השונה והאחר? האם אנשים שמעולם לא
נתקלו בקושי או מוגבלות פיסית יכולים
להבין מה זה לרדת ממדרגה בלי שיפוע?
וכמה מסובך יכולים להיות הדברים
הפשוטים היומיומים שלנו?
כשאתה חי עם אדם מוגבל או רואה
אותו זה אחרת אבל רוב האנשים לא
רואים מגובה הכסא. גם אני הייתי כזו עד
לפני שהגעתי לרקוד עם הגלגלים. לא
הבנתי עד שלא ראיתי במו עיני כמה זה
קשה לרדת מדרכה כשאין שיפוע. כמה
זה מסובך גם להתגלגל וגם לאחוז כוס
קפה ביד וכמה זה מכעיס שאין שירותים
נגישים לנכים.
בינתיים כשאני שוקעת בהרהוריי אני
שומעת את המנחה אומרת לתלמידים
שיש כעת פאנל עם הרקדנים היושבים
ואם למישהו יש שאלות. התלמידים
שואלים שאלות, ישירות יותר ופחות
והרקדנים היושבים שמחים לתת להם
תשובה מחיי היום יום שלהם שתתן להם
קצת הבנה.
אני הולכת לשער היציאה והרקדנית שלי
שואלת אותי איך היה. אני אומרת לה את
האמת, ההצגה היא קסם של דבר ומעבר
לכך הרעיון להביא את הנושא בפני ילדי
בתי ספר בהרצליה באופן של הצגה
וריקוד שובה את ליבי. אם יש דרך ליצור
מודעות, ועוד בגיל צעיר, אזי זוהי הדרך.
ואז היא מספרת לי שיש גם "בוקר של
מחול" שזה דומה אבל מיועד לתלמידי
תיכונים, הדגש על הריקודים ולאחר מכן
יש דיון קצר בנושא.
אני יוצאת משם וחושבת לעצמי שהחיים
הם אכן גלגל, פעם אנחנו למטה ופעם
למעלה אבל הכי מקסים לראות את
האנשים היושבים בכסאות שלפעמים
מסתכלים עליהם יושבים בכסא גלגלים
וחושבים שהם למטה אבל בעצם, בינינו,
הם הכי למעלה שיש.
ותחשבו על זה....
מאיה