43 | 27.03.15 | ז' ניסן תשע"ה| 154 גליוןשביעי
סיפור לשבת
הנוגש ובניו
שמי עמי ואני גר במצרים. כשזרקו את
הבנים ליאור, ניצלתי בנס. אבא שלי עובד
מאוד קשה. בכל לילה, בטרם מאיר השחר,
השוטרים מעירים אותו לעבודה. הידיים
שלו שחורות, הבגדים מלוכלכים, והפנים
מיוסרות. רק כשהוא רואה אותי, עולה חיוך
על שפתיו.
יום אחד הגיעו למצרים משה ואהרן. הם
אספו את זקני ישראל וספרו להם שד'
מוציא אותנו ממצרים. המצרים התחילו
לחטוף מכות, ואבא הפסיק לעבוד. אתמול
חזר אבא מהשיעור של משה ואהרון, לקח
כבש וקשר אותו למיטה. אמא שאלה אותו
אם הוא לא פוחד מן המצרים הרי הכבש הוא
האליל שלהם. אבא אמר שעכשיו המצרים
פוחדים מאיתנו והראה לנו שק מלא כלי
כסף וזהב שהביא מחפרע הנוגש המצרי
שלו. "כמה מכות חטפתי ממנו, ועכשיו הוא
שילם על זה ביוקר". אמר אבא
מרוצה. למחרת שחט
אבא את הכבש.
הוא לקח בכלי
דם מן הכבש
השחוט. "מה
אתה עושה"?
שאלתי. הוא
לקח אגודת
אזוב, טבל
אותה בדם
ומרח על המשקוף
והמזוזות".
"כך ציווה ד'" אמר אבא, על מנת שבזמן
מכת בכורות, ד' יבדיל בין בית של בנ"י
לבית של מצרים. "ואם מצרי ישים כזה דם
על המשקוף, זה יעזור"? "מה פתאום"! ענה
אבא. "הקב"ה יודע היטב מיהו ישראלי. שום
תחבולה לא תעזור".
עודנו מדברים ונשמעה דפיקה בדלת. חפרע
הנוגש, אשתו, ובנם הבכור נצבו חיוורים.
חפרע היה רועד כולו ואמר לאבא: "עשה
לי טובה. אתמול נתתי לך לקחת כלי זהב.
היום אני מבקש שתציל את הבן הבכור
שלי, החבא אותו בביתך"! "אני לא חושב
שזה יעזור" אמר אבא. "ד' ימצא את הבכור
שלך גם בביתנו, אלוקינו אינו כמו האלילים
שלכם. אי אפשר לעשות אתו משחקים".
"בבקשה תנסו", התחנן חפרע... . בחצות
הלילה נשמעה במצרים זעקה גדולה.
המצרים גילו את בכורותיהם
מתים. חפרע
ואשתו נכנסו
בחרדה לחדר
שבו השכבנו
את בנם הבכור
לישון. הבן
מת. חפרע
הבין שאין
תבונה נגד
ד' וזה עונשו
על כך שהרג
יהודי במכותיו
האכזריות.