Page 40 - מגזין הטכניון | חורף 2013

בבוקרסטשלג
א
40 בשטח
בוגרים
, מנהלראיון חורפי עם ליאור ארינוס
מרכז הפיתוח של "סרגון נטוורקס" ברומניה
ת חג המולד האחרון חגג ליאור
ארינוס, מנהל מרכז הפיתוח של
"סרגון נטוורקס" ברומניה, יחד עם 03
המהנדסים והמפתחים שעובדים עימו
ב"סרגון רומניה". במסיבה השתתפו גם
אורחים מישראל, ביניהם רון נדיב, מנהל
מרכז הפיתוח הראשי של החברה. זו
היתה מסיבת ריקודים עליזה, עם כוסיות
אק, ומעבר לזגוגיות ַ ה ועוגות קֹוזֹונַקְ צּוי
החלונות ריחפו פתיתי שלג שקישטו
את העצים ונערמו ברחובות.
אחרי שנה ברומניה, מה אתה יכול
לומר על הבדלי התרבות?
הרומנים די מזכירים את הישראלים, הם
פתוחים, רעשניים כמונו ובעלי חוש הומור
מפותח. בעיני, הם יותר וורקוהוליקים
מן הישראלים, אם זה אפשרי, ובניגוד
לישראלים, לא כל מהנדס וכל מתכנת
שואפים להיות מנכ"לים. בעיני הרומנים,
הטכנולוגיה מעניינת וחשובה יותר
מתהליכי הניהול. הם שואפים להתמסר
כמה שיותר לפיתוח המוצר ולצמצם
ככל האפשר את השפעת ההיבטים
הפוליטיים של עולם העבודה. בעניין
החלוקה בין המינים אני יכול לומר כי
אמנם רק שליש מן העובדים הן נשים,
אולם באופן כללי הנשים הרומניות
הן נשות טכנולוגיה מבריקות ובעלות
עוצמה, ורבות מתברגות לתפקידים
שבארץ רואים בהם פחות נשים.
עם אילו אתגרים אתה מתמודד
ביומיום?
ברמה העסקית אני עדיין נמצא בתהליך
למידה של המדינה הזאת ומנסה
להסתגל לסביבה וללמוד את השפה.
אני מודה שלא היה פשוט למצוא
משרדים חדשים, לגייס עובדים ולנהל
אותם בלי שאוכל להתבטא בחופשיות
בשפתם.
ברמה האישית ההתמודדות דווקא קלה
יותר: הילדים שלי הולכים לגן חב"ד כי
חשוב לי לשמור על העברית שלהם,
ואשתי, שהיא קנדית, התחברה בזריזות
לקהילה האנגלו-סכסית הענפה. אני
חייב להודות שהשלג בכריסמס שבה את
ליבה מיד.
אילו סיפרתם לארינוס לפני 01 שנים,
כשסיים את לימודיו בטכניון בהנדסת
חשמל, כי הוא צפוי לנהל מרכז
פיתוח ברומניה עבור חברה ישראלית
בינלאומית, ודאי לא היה
מאמין לכם. "כתל אביבי לקח לי זמן
להתרגל לחיפה. עיר שהולכת לישון
בשמונה בערב - זאת היתה הטראומה
הראשונה שלי."
הטראומה השנייה מחזירה אותו אל
מסלול הלימודים. "הלימודים היו כל כך
תובעניים, שבמקום ללמוד ביליתי בחדר
הכושר ובבארים. התחלתי את הלימודים
במשקל של 47 ק"ג וסיימתי ב-09 -
לא רק בגלל הזלילות בתקופות מבחנים
אלא בגלל בודי בילדינג בחדר הכושר."
בשנת הלימודים האחרונה כבר עבד
ארינוס כמהנדס חומרה ב"מוטורולה
סמיקונדקטור", וכמה חודשים לאחר
סיום התואר נסע לטיול באמריקה.
שנתיים שלמות נדרשו לו כדי למצות
את אמריקה הדרומית, המרכזית
והצפונית. עם שובו לארץ הצטרף
ל"סרגון" כמהנדס תוכנה, וגדל בצוות
של מרכז הפיתוח של embeddedה-
החברה ברמת החייל. "התחלתי כחייל
מן השורה והתקדמתי לתפקידי ראש
צוות וראש קבוצה. סרגון מעניקה מרחב
פעולה לכל מי שמעוניין להתפתח
ולצמוח. היא מייצרת לבד את כל מרכיבי
המוצרים שלה, כולל צ'יפים, מכניקה,
רשתות וכו', ללא שימוש בקבלני משנה.
לכן היא יכולה להציע עבודה למהנדסי
חומרה ותוכנה מכל סוג, שכן מרחב
הדיסיפלינות הרלוונטיות רחב מאוד."
ארינוס היה עובד התוכנה הראשון
בחברה שהתחיל לעבוד על גירסה
- מוצר FibeAir® IPמוקדמת של 01-
FibeAir IP-20C שהיווה את הבסיס ל
שהושק לאחרונה, ונתפס בעולם
התקשורת כמוצר הרדיו-מיקרוגל
היחיד המאפשר תעבורת נתונים בקצב
מהיר של שני גיגה-ביט על גבי ערוץ
תדר בודד. מדובר במהירויות הדומות
למהירויות ההעברה של סיבים אופטיים,
ומוצר זה מאפשר למפעילים סלולריים
מהדור הרביעי לתכנן רשת יעילה לטווח
ארוך.
בדיוק לפני שנתיים, בינואר 1102,
רכשה סרגון את נרה הנורבגית. "עם
הרכישה התעורר אצלי הרעיון של
רילוקיישן, והתחלתי לדבר על זה עם
הבוסים שלי. אני חשבתי על ברגן כיעד,
אבל בחברה רקחו עבורי את רעיון
בוקרסט."
כיצד מקימים מרכז פיתוח במדינה
זרה ללא ידיעת השפה? ללא
קשרים?
גייסנו חברה מקומית שמסייעת לחברות
בינלאומיות להתרשת ולהקים מרכזי
פיתוח ועסקים ברומניה. מתברר
שמרכזים כאלה נפוצים בבוקרסט,
ואכן חלק נכבד מן העובדים שלנו כבר
התנסה בעבודה במרכזי פיתוח של
חברות זרות, ביניהן חברות ישראליות.
בפברואר 2102 התחילו לעבוד אצלנו
51 מהנדסים. בתחילה הם הועסקו על
ידי החברה המתווכת, וביוני 2102, אחרי
שהצלחנו להתגבר על הבירוקרטיה
ולהקים את מרכז הפיתוח, הם הפכו
לעובדים רשמיים של סרגון.
כאשר חנכנו את המשרדים החדשים,
אפילו שר התקשורת הרומני כיבד אותנו
בנוכחותו והיתה התרגשות גדולה
ונוכחות יפה שלנו בכל העיתונים
הארציים. היום, אחרי פחות משנה, סרגון
רומניה מונה 03 עובדים ואנו מתעתדים
להגיע ל-54 עובדים במהלך הרבעון
הראשון של 3102.
אז מה היעד הבא שלך?
אני נשאר בסרגון. מרכז הפיתוח
ברומניה זה הילד השלישי שלי. אחרי
ששיפצנו את המשרדים, בחרתי את
הריהוט והציוד בעצמי ואני מרגיש מחובר
פה למקום בעבותות. אם מישהו שורט
את הקיר המבהיק אני מרגיש כאילו
שרטו לי את העור.
מאת ענת מסינג