השיטה שלי איפשרה לנו להסתפק בשורת
קוד אחת במקום אלפי שורות. בהמשך
יישמתי אותה על ויברציות של מולקולות,
והצלחתי לצמצם לשורה אחת בעיות
שהצריכו קודם ספר שלם. בינתיים סיימתי
את המאסטר, ואז נקראתי למילואים - זו
היתה "תקופת ההמתנה", שבסופה פרצה
מלחמת ששת הימים. במלחמה עצמה,
כשאשתי תמי רצה למקלט עם תיק יד,
כולם היו בטוחים שאלה התכשיטים שלה,
אבל בעצם זו היתה הצעת המחקר שלי
לדוקטורט.
ואז פגשת את מייקל לויט.
נכון. מייק עמד להתחיל את הדוקטורט
שלו. למזלי הוא היה - והוא עדיין - מתכנת
מעולה, וכך הצלחנו לפתח תוכנה שהיתה
יעילה ואלגנטית מאוד בהתחשב במגבלות
המיחשוב של אותם ימים. באמצעות
התוכנה שכתבנו הצלחנו בעצם "להעמיס"
על המחשב את רוב העבודה, וזה בעצם
היה הבסיס לכל התוכנות העתידיות של
סימולציה של מולקולות גדולות. אין לי
ספק שהניסיון הזה עיצב את המחשבה
המדעית שלי.
חשוב לציין עוד תחנה משמעותית מאוד
בדרך לפרס נובל. לקראת סיום הדוקטורט
עסקתי, כעבודה צדדית, במחקר משותף עם
אברהם ברומברג, שהיה גם הוא דוקטורנט
בויצמן באותה תקופה.
ברומברג גילה, באופן ניסויי, אפקט איזוטופי
כלשהו שנחשב אז בלתי אפשרי, והקהילה
המדעית התייחסה בחשדנות לממצא הזה.
פיתחתי חישוב של התהליך הקוואנטי
הרלוונטי, ובו הצגתי חלק מהמולקולה
במונחים של מכניקה קוונאטית, וחלק אחר
על פי המודל הקלאסי. כך אישרתי את קיומו
של האפקט שברומברג גילה. לשם כך הייתי
צריך לכתוב נוסחאות שונות לתגובות שונות,
הראשון -
QM+MM
וזה בעצם היה מודל ה-
מודל שמשלב מכניקה קוואנטית עם פיזיקה
קלאסית (מולקולרית). עם זה הגעתי בינואר
0791 לפוסט-דוקטורט.
שאותו עשית בהרווארד.
כן, אצל פרופסור מרטין קארפלוס, שהוא
השותף שלי ושל מייק לפרס נובל. שם
פיתחתי את הרעיונות שלי בנוגע לגישור בין
שתי ה"פיזיקות".
במחקר הזה תיארתי תכונות ספקטרוסקופיות
של המולקולות שיש בהן אלקטרונים מסוג
. אלה הם אלקטרונים שקופצים בין
pi
אטומים שונים ויוצרים ענן. לשם כך מספיק
תיאור קוונטי, מפני שאין כאן שום תגובה
כימית ושום שבירה של קשרים.
ומשם חזרת לויצמן, הפעם כחבר סגל.
כן, ואז חזרתי גם למולקולות שהעסיקו אותי
QM+MM
תמיד - האנזימים. ומכיוון שמודל
אינו שימושי ללמידת כימיה ולא לחקר
אנזימים, הייתי צריך לפתח מודל חדש.
מודל שיסביר איך האלקטרונים "יודעים"
מה השפעתם של המטענים הקלאסיים
(שאין
QM/MM
שמסביבם. כך נולד מודל
). המודל הזה
QM+MM
לבלבל בינו לבין
איפשר לי ולמייק למדל את ההשפעה
הקטליטית של האנזים, ובכך בעצם לייסד
תחום חדש.
ב-4791 נסעת לקיימברידג', אנגליה,
לאותה תקופה גורלית.
MRC
יצאתי לשנתיים במעבדות
בקיימברידג', ושוב עבדתי עם מייק. התקופה
הזאת העניקה לי פרספקטיבה חדשה,
השראה עמוקה וקצב פעילות חסר תקדים.
תוך שנתיים השגנו התקדמות אדירה,
שסללה את הדרך לחלק ניכר ממה שנקרא
כיום "ביולוגיה חישובית פונקציונלית". שם
גם פענחתי את השלב הראשון של תהליך
הראייה.
תקופה פורייה זו הובילה אותי להמשך
בשטח
בוגרים
40
"אצל פרופסור יחיאל שליטין בטכניון החל המסע המדעי שלי, ובקורס של פרופסור קלמן אלטמן מהפקולטה לפיזיקה הבנתי שפונקציית-הגל היא
המפתח לפענוח התגובה האנזימטית." אריה ורשל בתמונת המחזור מהטכניון
