בארץ. אותם "שוחרי שלום" עדיין לא העלו במוחם את האפשרות,
שה"ג'יאהדיסטים" יפעלו תוך זמן קצר בלונדון, במדריה ובטולוז. אף לא
אחד מהם, השית ליבו לכך, שרק חצי־שנה קודם־לכן, בפברואר 8991,
, ממקום מושבו באפגניסטאן על הקמת חזית
אוסמה בן־לאדן
הכריז
איסלאמיסתית בין־לאומית לג'יאהד נגד הצלבנים והיהודים. בעוד
"אל־קאעידה" החל לפתות ארגונים ג'יאהדיסטים נוספים ממצרים,
מפקיסטאן, מבנגלדש ומארצות נוספות להצטרף אליו במאבקו כנגד
ה"כופרים", "הבית הלבן" והאיחוד האירופאי טמנו ראשם בחול
והמשיכו בלחציהם על ישראל כמי שזורעת את גרעיני הטרור העולמי
בחוסר־נכונותה להעניק ריבונות לפלשתינאים.
הפיגוע האחרון בנאיירובי החזיר את הנשיא האמריקני, הקנייתי
למחצה לשורשים, גם של הטרור העולמי וגם שלו עצמו, אך לא גרם לו
להתייצב באומץ מול הטרור. הנשיא האמריקני התעקש על האמירה,
שהגיע הקץ למלחמות ושנפתחה העת להסכמי שלום. נראה כי מי
שהחזיר את הצבא האמריקני מעיראק ושהציג את 4102 כתאריך יעד
להסתלקות האמריקנית מאפגניסטאן, אינו בנוי לפתוח חזית חדשה
במזרח־אפריקה ויהא מחיר הקורבנות אשר יהא.
ההתאפקות האמריקנית במזרח אפריקה עולה בקנה אחד עם
בסוריה
בשאר אסאד
האורכה, ש"הבית הלבן" נתן למשטרו הרצחני של
המדממת לצורך חיסול חומרי הלחימה הכימיים ועם קבלת הפנים
כמי שמביא בשורת
חסן חותאמי
הלבבית לנשיאה החדש של איראן,
שלום לעולם.
(השם הפרטי נובע מבורק, סוסו של הנביא) החליט
ברק אובמה
להמיר את האיום בהגברת הסנקציות על איראן בדיפלומטיה שקטה
ובחילופי מחמאות, אף כי המציאות מלמדת, שהאיראנים מוכנים
לדבר ברצינות על פירוק תוכנית הגרעין שלהם, רק כאשר חרב חדה
מונחת על צווארם. התנהגות "הבית הלבן" מלמדת, שהוא לא לומד
מן ההיסטוריה. גם בפרשת צפון־קוריאה, התנהלו שיחות והובטחו
הבטחות, אבל בוקר אחד התעורר המערב לשמע רעם אדיר, פיצוץ
גרעיני של צפון קוריאה, שהוכיחה כי משטר דיקטטורי קיצוני יכול
לתעתע במערב. הצהרות האיראנים, שאין להם עניין בנשק גרעיני
עומדות בניגוד לממצאים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית,
וזאת מעבר לעובדה, שהאיראנים מנהלים מדיניות של תמיכה עולמית
בטרור.
"הבית הלבן" מנסה להרגיע את ישראל כאילו אינו נופל בפח
, אך באותה העת ממשיך להפעיל לחץ
חותאמי
החיוכים המצועפים של
על ישראל להגיע להסדר סופי עם הפלשתינאים מבלי שאלה מוכנים
להכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הלחץ כולל מחוות דוגמת
שחרור מחבלים־רוצחים, מה שארה"ב אינה מוכנה לאמץ בעצמה
והינתקות מאיזורים נוספים ביהודה ובשומרון.
ביום הזיכרון לחללי מלחמת יום כיפור חידד ראש הממשלה את
הסכנה באימוץ אשליות, שאינן משקפות את המציאות, אך הוא לא
חידד את הסכנה הגדולה ביותר, אימוץ המתווה האמריקני לפתרון
הסכסוך הישראלי־פלשתנאי. לא קל להתעמת עם מעצמה כמו ארה"ב,
אך לפעמים צריך לעמוד על הרגליים האחוריות ולומר בפסקנות, "עד
, הכריז ב־61 במאי 8491
דוד בן־גוריון
כאן". ראש הממשלה הראשון,
על הקמת מדינת ישראל למרות, שה"סטייט דפרטמנט" ניסה להניעו
מכך, מה שלא מנע מ"הבית הלבן" למהר ולהכיר במדינה הצעירה.
נקווה שלמנהיגינו יהיה את האומץ להביט בלובן העיניים של ראשי
"הבית הלבן" ולהבהיר להם, שגורלנו בידינו.
אפיזודה הראוייה לציון, שמופיעה בספר, קשורה לביקורו של
בישראל ב־22 לאוקטובר. באותו יום נעו 5 טנקים מתוך
קיסינג'ר
בדרך להשלמת הכיתור על
יצחק בריק
אוגדה 261, בפיקודו של סרן
הארמיה השלישית. ביום למחרת, כאשר הפסקת האש הראשונה
כבר נכנסה לתוקפה, מוצאים הטנקיסטים הישראלים עצמם בתוך
ודורש ממנו
בריק
חניון של אגד אספקה מצרי. קצין מצרי ניגש לסרן
לסגת בטענה להפרת הפסקת האש. הקצין הישראלי מגיב בדרישה
משלו להבאת הקצין המצרי הבכיר ביותר בשטח. תוך דקות מגיע
קולונל מצרי, שנוזף בסרן הישראלי על הפרתו את החוק הבינלאומי
מורה ל־5
בריק
ושחוזר על תביעתו להסתלקותו מן השטח. סרן
הטנקים בפיקודו לכוון קנים לעבר יחידות האספקה המצריות
וכאשר הקולונל חוזר ואומר, שזה לא חוקי, הקצין הישראלי מגיב,
"תנסה אותי". בסופו של דבר, כל אגד התחזוקה והאספקה המצרי
מסתדר בשיירה ועולה על הציר המוביל לקהיר (ראה עמ' 5-462).
, לא העיפה מבט
גולדה מאיר
אף כי ראש ממשלת ישראל דאז
,
ישראל גלילי
ו
משה דיין
מעבר לכתפיהם של יועציה הביטחוניים,
היא יוצאת נקייה מן האשמות, שכביכול אינה נענית להצעות
תמורת החזרת סיני וליוזמות המדיניות
אנואר סאדאת
השלום של
לורד
, שתואמות את רצונותיו של המנהיג המצרי.
נחום גולדמן
של
אינו מציע שלום
סאדאת
מוכיח תוך הסתמכות על מגוון מקורות, ש
אלא הפסקת אש בלבד תמורת קבלת סיני - הצעה, ששום מנהיג
שפוי אינו יכול להסכים לה.
צה"ל והרמטכ"ל, כך אנו למדים מן הספר, נגועים בחליים
משלהם. המצביאות הקולקטיבית של הגנרלים בסדיר ובמילואים
תורמת לעיוותים בהחלטות בתוכניות הקרב ובפקודות. חלקו של
) נכווה אף הוא ברותחין, בעיקר לאחר
דדו
(
דוד אלעזר
הרמטכ"ל
שהוא נמנע מלהתייחס למבצע הצליחה, המתוכנן ל־31 או ה־41
לאוקטובר, כאל מהלך יבשתי מרחיק־לכת אלא רק כמנוף למהלך
אינו חוסך במילים קשות.
לורד
מדיני האמור לסיים את הלחימה.
מפנים את השבר של ה־8 באוקטובר, מנהיגותו הופכת
דדו
לאחר ש
למבולבלת והוא אינו חוזר לאיזונו כמצביא, גם כאשר צה"ל מתחיל
לחזור לעצמו (ראה עמ' 3-222).
המחבר מכביר במילים על התרסקותו של השובניזם הצברי,
קבוצת האליטה ששלטה בחברה הישראלית ושהיו לה צפיות
מרקיעות שחקים, בעיקר מעצמה. דור הלוחמים המצפה לניצחון
קל ומהיר מאבד את אמונו לא רק במערכת הפוליטית אלא גם
במדינה ובשורשיה האידיאולוגיים. "הדור האבוד", מצליח לחדור
לקרביים, לא רק לאלו של דור הלוחמים, שחווה את האירועים
אלא גם לאלו של ממשיכיו, הדור הצעיר, שאמור להימנע מקיבעון
מחשבתי.
>
/ אובדן התמימות בעקבות...
ביקורת ספרים
המשך מעמוד 81
21 |
הביטחון
נובמבר-דצמבר 3102
