החזית האזרחית
מאי-יולי 4102
הביטחון
| 14
ממלחמת לבנון השנייה
עד היום - מה נשתנה?
נגררי ציוד חילוץ שחולקו לרשויות מוניציפאליות על־ידי המשרד להגנת העורף
*הכותב הינו, יו"ר קבוצת ח.א.ש ביטחון. לשעבר מנכ"ל המשרד להגנת העורף, בתפקידיו האחרונים במשטרת־ישראל, שימש ראש אג"מ ומפקד המחוז הצפוני
דן רונן במיטבו
ניצב בדימוס דן רונן*
היום לפני שמונה שנים ב־21 ליולי 6002.
פרצה מלחמת לבנון השנייה. באותה עת
שימשתי כמפקד מחוז הצפון של המשטרה.
המלחמה פרצה כזכור בעקבות חטיפת שני
חיילי המילואים, רגב וגולדווסר ז"ל, ללא
התראה ובלי להותיר זמן להכנות לקראתה.
בתוך שעות מעטות נאלצנו במשטרה לשנות
את תפקודנו השוטף ולהתאים את עצמנו למלחמה בעורף. את המצוד
אחר גנבים ופורצים החלפתי בפיקוד על פעולות חילוץ והצלה של
אזרחים, שבתיהם נפגעו מפגיעות טילים.
מלחמת לבנון השנייה נמשכה 43 ימים. מדי יום נחתו על יישובי
הצפון עד חיפה וחדרה 002־001 טילים, וזאת כאשר כוחות צה"ל
לוחמים בתוך לבנון נגד מחבלי החיזבאללה. 65 אזרחים וחיילים נהרגו
בימי הלחימה ועוד כ־0003 נפצעו. מאות בתים נפגעו, מפעלים נסגרו
ושירותים חיוניים שובשו לחלוטין.
איש לא הכין אותנו למלחמה מן הסוג הזה, שלתוכה הוטלנו.
ובאומרי "אותנו", אני מתכוון לכל הכוחות ולכל המערכים המעורבים
בהיערכות בעורף - צבא, משטרה, כוחות כיבוי, מד"א, הרשויות
המוניציפאליות ובתי חולים.
בתורת הלחימה אומנם נקבע כי הצבא ירכז ויפעיל בזמן חירום
את כל המערכים, כלומר, אלוף פיקוד הצפון או מפקד העורף, אבל
כאשר אלוף הפיקוד מנהל את הלחימה המורכבת והמסובכת בתוך
לבנון, קשה לצפות ממנו כי ינהל באותה עת גם את הגנת בעורף.
וכך, בתוך ימים מעטים, קרסו כל הרשויות האזרחיות והופסקו כל
השירותים החיוניים ליישובי הצפון. משרדי הממשלה בצפון הארץ
פשוט התאדו. העובדים נעלו את הדלתות ונטשו את המשרדים -
ואיתם גם את התושבים. האזרחים נותרו לנפשם ורבים מהם נסו
למרכז הארץ.
זו לא הייתה שעתם היפה של משרדי הממשלה בצפון.
כך קרה, אף בלי כל דיון קודם, שניהול ההגנה על האזרחים בעורף
הוטל עליי, כמפקד המחוז הצפוני במשטרה ועל אנשיי. במשך יותר
מחודש ימים שימשתי בפועל כמושל איזור הצפון. כמפקד הבכיר
של המשטרה ריכזתי
את כל פעולות החירום
וההצלה, אבל גם את חיי
השיגרה. במרכז השליטה
ריכזתי את אנשי מד"א
ואת נציגי הכיבוי, את
אנשי חברת החשמל
ואת נציגי הרשויות
המקומיות, כדי לתאם
את הפעילות, שתבטיח
את השירותים החיוניים
להמשך החיים בצפון.
תורת הלחימה נקבעה
"תוך כדי תנועה", על־
פי האירועים בשטח.
בהיעדר יד מתאמת
הפכנו למתאמים של כל פעולות גורמי החירום וההצלה ובה בעת, גם
לאחראים לאספקת המזון ברשתות המזון שהתקשו לפעול, לאספקת
חשמל ומים, לתיקון נזקים ולתיקון תשתיות פגועות.
צריך לשוב ולהדגיש. הנוהלים בתורת הלחימה, לא היו מעודכנים
ולא היו מתאימים למצב החירום הזה, שכמוהו לא ידעה גם מדינה
למודת מלחמות כשלנו. לראשונה עמדו במערכה חזית ועורף כאחד. רק
לאחר המלחמה הופקו לקחים (וכמובן הוקמו ועדות חקירה, שבלעדיהן
שום משימה אינה שלמה) והוקמה רשות החירום הלאומית, (רח"ל). רק
כעבור עוד כמה שנים הוקם המשרד להגנת העורף, לא כאחד מלקחי
המלחמה, אלא בשל צרכים פוליטיים. לידת המשרד אומנם הייתה
בחטא, פרי יחסים פוליטיים "אסורים", אך הוולד היה הדבר הנכון
והגוף המתאים ביותר לייעודו. סוף־סוף הוקם משרד אחד, שתפקידו
