15 |
הביטחון
מאי-יולי 4102
לרכז את כל הפעילות בעיתות חירום. סוף סוף נקבעה כתובת אחת
לאזרח לכל השירותים החיוניים הנחוצים לו.
אבל, המשרד להגנת העורף לא האריך ימים. מאז נולד, לא פסקו
הוויכוחים על נחיצותו ולא חדלו העימותים והמחלוקות בינו ובין
משרד הביטחון.
לפני כשנה וחצי, לאחר הבחירות, הוזמנתי לנהל את המשרד להגנת
העורף. ראיתי בכך סגירת מעגל. אני, מפקד המשטרה בצפון, שעל
כתפיי הוטל ניהול חיי התושבים בזמן המלחמה ההיא, נקראתי עכשיו
להכין את ההיערכות לשעת חירום בעורף כולו, לבנות תורת לחימה
ולהקים צוותי חשיבה, שיכינו תפיסה כוללת להגנת העורף.
אלא שחיש מהר התברר לי כי במקום להיערך להגנת העורף, אני
נאלץ לקחת חלק בקרבות בין משרד הביטחון למשרד להגנת העורף,
מלחמות של פוליטיקה ויוקרה, שבינן לבין הגנה על אזרחים אין ולא
ואנוכי החלטנו
גלעד ארדן
כלום. בעקבות זאת, השר להגנת העורף ח"כ
מתוך אחריות לביטחון העורף, לסיים את תפקידנו בנושאי ביטחון
העורף ולהחזיר את המנדט לממשלה, ובכך לסגור את המשרד להגנת
העורף וכפועל יוצא מכך להחזיר את רשות חירום לאומית (רח"ל)
ומשק לשעת חירום (מל"ח) למשרד הביטחון.
כשאני נשאל עכשיו, מה השתנה מאז מלחמת לבנון השנייה ועד
היום, האם משהו השתנה? האם הופקו לקחים ? האם הוסקו המסקנות?
אני משיב: שינויים קוסמטיים נעשו. שינויים מהותיים - ממש לא.
לפני מלחמת לבנון השנייה־ ובעיקר אחריה - נטושה מחלוקת קשה
בין שתי גישות בנוגע להגנת העורף. הגישה האחת, שחסידיה מצויים
בעיקר בצבא, גורסת "רק צה"ל יכול". הגישה הזאת רואה בעורף חלק
מהחזית ומאמינה כי את ההגנה עליו ואת ניהול החיים בו יש להפקיד
בידי הצבא בשעת חירום.
הגישה השנייה, שאני מאמין בה היא כי נחלת רוב העוסקים
בנושא, גורסת " העורף ידאג לעורף". צה"ל ינהל את מערכות הנשק
וההגנה הצבאית - האזרחים ינהלו את המערכות האזרחיות, את
אספקת המזון ואת הבריאות, את מערכת החינוך ואת התשתיות.
אגב, מניסיוני כמנכ"ל המשרד להגנת העורף, אני יכול להעיד כי זאת
בדיוק התפיסה השלטת במדינות רבות, בהן גם במדינה שאיננה מן
הנחשלות, ארה"ב. שם המושל הוא האחראי לניהול החיים האזרחיים,
בשיגרה כמו בחירום.
השר ח"כ גלעד ארדן (משמאל) עם דן רונן כמנכ"ל המשרד להגנת העורף
ניתן, כמובן, לחלוק על הגישה הזאת. אבל, למרבה הצער, הדיון
בנושא הזה מתנהל אצלנו מאז ומתמיד בידיים לא־נקיות. המחלוקת
איננה לשם שמיים , אלא לשם אינטרסים פוליטיים ואפילו כחלק
ממשחקי כבוד.
אם חפצי חיים אנחנו, חובה עלינו לשוב לדיון הענייני, הנקי מפניות
בשאלת הגנת העורף. נוכח מה שקורה סמוך לנו, אנחנו עלולים להידרש
ולהגן על העורף כבר בעתיד הקרוב. חובה עלינו להפיק את הלקחים
ממלחמת לבנון השנייה.
כמי שהיה שם, בצפון, כאשר נחתו הטילים על ראשי התושבים,
כמי שעסק בארגון החיים בעורף בשעת המלחמה, אני משוכנע כי
ניהול העורף בשעת מלחמה צריך להעשות על־ידי אלה המנהלים אותו
בימי רגיעה. רק ראשי הרשויות המוניציפאליות, באמצעות עובדיהם,
יכולים להערך כיאות למתקפה צבאית על אזרחיהם ולהכין את הדרוש
לשמירת שיגרת החיים, גם כאשר נוחתים הטילים.
לכן, לשאלה, מה נשתנה בשמונה השנים האחרונות בתחום הגנת
העורף"? התשובה הכנה והכואבת היא, מהותית לא הרבה וחבל, שכן
הזמן דוחק. הלוואי ואתבדה, אבל קולות תופי מלחמה כבר נשמעים
מעבר לגבולות, בעוד כאן עוסקים הנוגעים בדבר במלחמות קטנות על
כיבודים וסמכויות.
סגירת המשרד להגנת העורף וצירופו למשרד הביטחון הינה טעות
קשה והעורף בישראל ישלם את מחירה.
