הצצהלעולמהשלעוזרתמשפטיתבתחילת
דרכה.
ל
ארע, לארע-ששוחצי שנותניסיון במקצוע,
לאכולל התמחות. מילותיו של המרצהלדיני
הפרקטיקההמשפטיתבאוניברסיטה-"רבים
מתייאשים לאחר חמש שנים ראשונות",
מהדהדות בראשי. אז לא התייאשתי, עדיין,
אבללאחרששוחצי שניםבאותו משרד, אני
יוצאתלדרך חדשה. לאעצמאות, כפי שאולי מצופה. לאשזה
רע, אבל עדיין אין לי די קשרים רלוונטיים וקורי העכביש
היוצאים ממרכז הפרופיל שלי ברשת החברתית, או בכלל,
מעטים, אינםחופפיםעםרשתותיהםשל כל המי-ומי ואינם
חזקיםדייםעל מנתללכוד מזון.
אני שבה אל מסדרונות בית המשפט, הפעם כעוזרת
משפטית מחליפה ואחרי זה נראה. היו שאמרו שזה אולי לא
צעדחכם. "ומהתעשי אחר-כך?" תהו. "לאיודעת", אני באמת
לא יודעת. העתיד לוט בערפל, בשלב זה. "אבל אנסה, זה מה
שמושךאותי כעת".
אני רוצה לשנות, לגוון, ללמוד עוד, להפוך אתהמטבעאל
צידו השני.
מעברים
סימני השאלה הולכים ומתגבהים, מהבהבים בזדון מול
עיניי כשאני מתקרבתלסביבתעבודתי החדשה. מסדרון קומה
ב' קריר. לא נכנס מספיק אור, לא נכנס מספיק חום. לפחות
צעדיי אינם רועשים, השטיח מעמעם את קולות הטיפוף של
עקביי החדשים.
הכל זר ומוזר. לאאותו משרדמוכר, מלאפרצופיםמוכרים
המקדמיםאתפני. בהתחלה יששקטמרתיע. איפה כולם לכל
הרוחות? בהדרגהמתגליםפרצופיםחדשים, מעתלעת, זוחלים
החוצה, נחשפים, מגששים, רוצים לעמוד על קנקני, שדווקא
נחבאעתהאלהכלים.
ישמטבחון ובו מקררקטן. אני משווההכוללשגרההישנה,
המוכרת. עיניי מגששותאחרספלראוי לשתיה, כי הרי שכחתי
עו"ד ורדחיים
צעדיםראשונים
להביאמהבית. לאכזבתי לאמצאתי חלבובןרגעהתמוססרעיון
הקפה, שהתבשל בראשי והמתיק את מחשבותיי הקודרות,
החוששות.
מצאתי אתהלשכה, הקרהלאפחות. התיישבתי על הכיסא
המתכוונן, לחצתי על מתג ההפעלהשל המחשב, והזמן שחלף
עד שהואעלההרגישכנצח. במשרד זהלאהיהככה, נדמהלי.
זהכאילו שהמחשבנוזףבי, "מי את?מי מכיראותךבכלל?!" גם
המקשים לאמתמסרים. נו, וודאי. הםהרי אינם רגילים למגע
אצבעותיי הקרירות, המהססות. אפילו העציצים מקמטים
את מצחם, מעווים את פניהם, לא משיבים חיוך. אני סוקרת
את הקקטוס הצבעוני שבפינה, את הארונית, את המדפים
העמוסים לעייפה בספרים משפטיים, את הפתקיות על לוח
השעם שליד כיסאה הרם של השופטת. תלויים שם גם כמה
גזירי עיתון עםשיריםנפלאים, שיריםלחיים. אחדמהםאירוני
במיוחד: "השביל שלא נבחר"-שירו הנפלאשל רוברטפרוסט
בתרגומו לעברית.
הסתגלות
עד שעלה המחשב ניסיתי לשנן מעט מספרי טלפון -
חשוביםיותראו פחות. "מזכירותאזרחית", "מזכירותפלילית",
"מזכיר ראשי", "אב-הבית", אולם הדיונים שלנו. אני פותחת
את מחברת החפיפה הוורודה, מדפדפת, כותבת לי הערות,
שאלות. לאחר מכן אני פותחת את "הנט" ומציצה בחשש. זו
לא אותה נט שהכרתי מהמשרד. היא מפותחת יותר, מלאה
פונקציות, אייקונים, שונות. אני עוברת עם העכבר על מספר
מקומות, מנסה ללמוד משהו. אני אוהבת ללמוד לבד, בעצמי,
תוך כדי ניסוי וטעייה. אני אוהבת לכתוב, ומשתוקקת לקבל
כברתיקבכור, שיהאבו די תוכן למלאאתהשעות.
היום הראשון לא נגמר. תחושות שמזמן לא חשתי צפות
ועולות. ממש "שלום כיתה א'". לא ייאמן שעוד אפשר לחוש
כך, אני חושבת. עלאףהגיל, עלאףהניסיון שרכשתי. תחושות
מסחררות של מקום חדש, שונה; תחושות שנקברו עמוק
בתודעתי, בתודעתרובנו, במשךשניםשלשגרהמוכרת, רגילה,
לעיתיםעדשעמום.
חברותיי ניסולעודד-הרי ידועשלאחרכחודש("חודשגג"),
התחושותהרעותמתאדות, ונותרותרקתחושותשלמשברוח
עדין של רעננות, של התחדשות, תחושותשחיפשתי, שאליהן
השתוקקתי. ואכן, בהדרגה, המוזר נהפך למוכר, המפחיד נהפך
לחבר, למשענת; וכשהריחותמוכריםכברישלי מדףאחד, ספל
אחד, צנצנת סוכר אחת וקפה מגורען אחד, וחברה אחת או
שתיים. אפילו הקקטוסמחייךאליי בבוקר. אני יכולהלהתפנות
ולהקליד ברוגע, במחשב שעדיין לא חף משגעונות ואני די
שוחה כבר בתוכנה, שלכשעצמה לרוב אינהששה לעבוד. אבל
כלעוד זהלאקשוראליי, אני בסדר.
אז נכון, לא הכל ורוד. ישאיומים שלא נעלמים גם לאחר
שלושים ימים, ולא כולם נעשים חברים. אשקר אם אומר
שלאהפניתי אתמבטי לאחור, אל עבר דרכי הישנה, המוכרת,
האחרת. אבל הצלחתי במשימתי, לא התפתיתי לשוב על
עקבותיי ודי לי בכך. בינתיים. "מה יהיה אחר-כך?" שבים
ושואליםאותי ואני משיבהבקצרה, "ימיםיגידו".
Shutterstock.com
ראשית
ואחרית
6
בדלתייםפתוחות05אפריל-מאי 4102
