חגי תשרי תשע"ה ספטמבר-אוקטובר 4102
76
לאחר שחזרתי לשמוע, התעוורתי
כתוצאה מנפילה על עיניי במהלך
משחק בפארק שעשועים שמאחורי
ביתנו. מאז אני מוגדר בעצם כ"עיוור
וכבד שמיעה" לכל דבר ועניין.
אולם, כאמור, מעולם מוגבלויות
אלו לא שברו אותי ואת הורי. חרף
כל ההתנגדויות וקביעתה של וועדת
ההשמה, הועליתי לכיתה א' רגילה,
כשבפיקוח לעיוור ממש לא אהבו זאת
והקשו מאד עלי ועל הורי משך כל
אותה שנה. למעשה ניתקו כל קשר עם
הורי, והדבר גרם לכך שלא ידענו את
הזכויות והעזרים שמגיעים לי כעיוור
הלומד בכיתה רגילה, והיינו צריכים
לפעול די לבד כדי להשיג עזרים לסייע
לי. אבל הורי לא נשברו ולא נירתעו
מן החרם והניסיון ללחוץ אותם. כמו
שאבא שלי אמר בוועדת ההשמה:
"הילד שלי לא רואה, אולי גם לא שומע
כל-כך טוב, אבל ברוך השם שכל יש לו.
אין סיבה שלא ניתן לו הזדמנות כאחד
האדם להוכיח את עצמו. היה ונכשל,
נעביר אותו למסגרת מיוחדת ולא קרה
כלום, אבל אם הוא יצליח, למה למנוע
ממנו את הסיכוי לעשות זאת?"
ואכן לשמחתי אבי צדק בדבריו.
ברוך השם הצלחתי מאד בבית ספר
רגיל, הייתי תלמיד טוב והתעודות שלי
הסבו להורי הרבה נחת וגאווה. הם
נהגו לשלוח את התעודות שלי במשך
שנה שלמה לפיקוח לעיוור, ומנהלים
איתם מעין לוחמה פסיכולוגית כדי
להוכיח את טעותם לגביי. וכך, לגרום
להם שיבינו שצריך להסתכל על האדם
פנימה, ולא המראה החיצוני הוא
שבהכרח קובע וודאי לא מוגבלות כזו
או אחרת הלחץ הזה השפיע. הם שינו
את דעתם לגביי לאחר שנה אחת, ומאז
למדתי והתחנכתי כל העת במסגרות
חינוך רגילות, וסיימתי, ברוך השם,
כבוגר המצטיין של ישיבת "בית יהודה"
בכפר מימון.
יחד זאת, בתקופת בית הספר היסודי
סבלתי במיוחד מבעיה חברתית לא
פשוטה. מהתנהגות הפיקוח לעיוור
אפשר למעשה לקבל עדות למה
שהיה מקובל לחשוב אז בדבר שילוב
אנשים עם מוגבלויות בחברה הרגילה.
זה וודאי לא היה מקובל כמו היום,
וזה עבר וחלחל כלפי מטה החל
מהמפקחים והמנהלים הגדולים, עד
למורים והתלמידים כאחד. היום, ברוך
השם, המצב שונה לחלוטין ומערכת
החינוך והחברה שלנו בגרה מאד בכל
הנוגע לשילובנו, ואני מאד אופטימי
ומרוצה מהכיוון שאנחנו הולכים
אליו. יש על מה לשמוח ולקוות
לעוד התפכחות ושילוב האנשים עם
מוגבלות בתוך החברה כולה.
בשנת 2002 זכיתי בתואר חתן התנ"ך
העולמי לנוער וזכייה זו הסבה לי כבוד
גדול. הישג שבא לאחר ארבע שנים
בהן ניסיתי שוב ושוב להגשים את
החלום, כשכל פעם נפלתי על נקודה
אבא שלי אמר בוועדת ההשמה: "הילד שלי לא רואה, אולי גם
לא שומע כל-כך טוב, אבל ברוך השם שכל יש לו. אין סיבה
שלא ניתן לו הזדמנות כאחד האדם להוכיח את עצמו."
המשך מעמ' 47
המשך בעמ' 87
אביחי מקבל ברכה בכותל בתמונה למטה: אביחי בילדותו עם אחיו ואביו
