חגי תשרי תשע"ה ספטמבר-אוקטובר 4102
74
המשך בעמ' 67
מאת: אביחי שלי
ס
יפורו האישי המרתק והבלתי
נתפס של אביחי שלי. צעיר עיוור
וכבד שמיעה אשר כנגד כול הסיכויים
פרץ דרך ומהווה דוגמא יוצאת דופן
לשילוב אנשים עם מוגבלות בחברה
הבריאה ובהצלחה מעוררת השתאות.
ביקשנו אותו לספר את סיפורו
המופלא בגוף ראשון והוא נענה ברצון
ומסיפורו האישי יוצא מסר אחד ברור
וחזק: "אין דבר העומד בפני הרצון"
במיוחד לאנשים עם מוגבלויות!
שמי אביחי שלי, בן שלושים ואחת
מנתיבות. אני בחור עיוור וכבד שמיעה,
לכאורה זוג מוגבלויות קשות האמורות
שלא לאפשר לי לעשות מאומה
בחיים. אבל כמו כל דבר, תלוי איך
אתה "מסתכל" על זה והאם אתה יודע
"לראות" את הדברים אחרת מהמקובל.
את שמיעתי איבדתי בגיל שנתיים
בעקבות טיפול רפואי, וכתוצאה מכך
לא שמעתי ולא דיברתי עד גיל ארבע
בקירוב. או אז, הרופאים העריכו, שלא
אדבר לעולם והומלץ להורי ללמדני את
שפת הסימנים לחרשים-אילמים. הורי,
שהם אנשים נחושים ומיוחדים במינם,
סברו אחרת והתעקשו לבדוק אם
אוכל לחזור ולשמוע בעזרת מכשירים.
לשמחתנו הם צדקו וחזרתי לעולם
השומעים בסמוך לגיל ארבע. אימי, גננת
ותיקה ומוערכת מאד במערכת החינוך
בישראל בכלל ולפני מספר שנים אף
נמנתה בין חמש עשרה הגננות הטובות
ביותר במדינה, לא ויתרה ולקחה על
עצמה את 'המשימה' ללמד אותי לדבר
ויש לציין כי עשתה זאת בהצלחה יתירה.
אך המזל לא האיר לי פנים. עוד לא
הספקתי להתאושש מהטראומה של
בעית השמיעה, וצרה חדשה נחתה
בעולמי: בעית העיניים. כחודש בלבד
לראות אחרת
להצליח
גם כשלא
נותנים לך
סיכוי!
