24.09.14 |
כ"ט אלול תשע"ד
| 130
שביעי גליון
| 34
עליית ילדי חלבּ שב וריה, לצד הע
לייה מלוב, מאוקראינה ומתימנ, לתת
ביטוי לכולמ".
אנו מגיעימ לדרכ היורדת אל בית הכנ
ת של עולי מצרימ, ’שער השמיימ'.
הליכה אחת כנגד שנת לימוד
”השעה היפה של ילדותי בבית מזמיל
היתה ההליכה בשבת אחר התפילה מצ
ריף בית הכנסת שער השמים שבמעברה
לבית שבהר. אהבתי מאוד את ההליכה
בצוותא. טיפסנו על ההר יחד, סבא, אבא,
האחים והדודים. אף פעם אחת לא הלכנו
מבית הכנסת לבדנו. אחיה הקטן של אמא,
הדוד ג'אקו שאהב מתמטיקה, היה שואל
ן עזרא, אבא ניתח את סול
ְ
בּ
ִ
חידות בא
מות הניגון שהתפלל בו החזן והיכן כשל
במעבר בין סולם לסולם, וסבא הקשה
פרשה. ילד שידע לה
ַ
על רמב"ן עמוק בּ
שיב כהלכה זכה למחמאה בת מלה אחת
מסבא: אידאק! כלומר, הגש ידך ללחיצת
ברכה, ברוך תהיה! והיתה המחמאה הזאת,
אידאק, יקרה לנו יותר מכל פרס או נאום
דרך
ַ
תשבחות. דוד בנימין תמיד סיפר לנו בּ
)מתוכ ה פר(
מעשים בהמשכים".
אנו צועדימ בזהירות במשעול הת
לול, הרב בתו מתבוננ ביב תוכ תיאור
גיאוגרפי מפורט. ”ההר הזה היה הר מאוד
תלול, כמובנ מנקודת מבט של ילד בנ
חמש", אומר הרב חיימ. ”בשביל הזה היינו
יורדימ לכיוונ בית הכנ ת והמעברה, כלומ
לא היה מרוצפ אלא שביל עפר עמ עצימ
רבימ ביב לאורכ השביל. היומ נותר פה
רק עצ תאנה אחד" הוא מבחינ ומיד ממשיכ
לכיוונ בית הכנ ת. ”בית הכנ ת 'שער
השמיימ' הוא הצריפ האחרונ שנשאר מכל
צריפי המעברה. כל העמק היה זרוע בתימ
כאלה, המ בלטו כי חציימ נצבע באדומ וח
ציימ בכחול, לא ברור למה".
”בחורפ, כל הגשמ ירד מההר למטה וכל
המעברה הייתה מוצפת מימ, אי אפשר היה
להיכנ לבתימ. כל אב משפחה הניח לו
קרשימ וטבלאות של שיש בקרבת ביתו
כדי לקפצ עליהמ הביתה ולא לשקוע
בבוצ. לנו הילדימ זו הייתה חוויה גדולה.
זו הייתה שכונת האזב טונימ".
הרב בתו מטפ חזרה אל ההר תוכ כדי
דיבורו: ”מכאנ, מבית הכנ ת, היינו עו
לימ בשביל הזה עמ דוֹד בנימינ, עמ ה בא
חכמ אהרונ שוויכה, דודי יעקב ואחיי.
היינו מהלכימ מבית הכנ ת כל בני המ
שפחה וכל הדרכ מ פרימ יפורימ, שרימ
שירימ ופיוטימ, שחימ בפירושי מקראות,
ברמב"נ וברלב"ג. הדרכ לבית הכנ ת וח
זרה עמ כל חכמי המשפחה החכימה אותנו
יותר משנת לימוד שלימה בבית ה פר".
א-ל מסתתר
”יום אחד, לאחר השיעור בגמרא,
כשהכול פורצים החוצה למהר ולתפוס
את מגרש הכדורעף קודם שתגיע כיתה
י', קרא אחד מהחבר'ה, בקול של מפקד:
היום לא יוצאים להפסקה! כולם נשארים
בכיתה, יש אספת תלמידים כיתתית ודיון
חשוב. כל הכיתה נענתה לו והצטופפה
סביב נער אחד עם בלורית מתנפנפת
ושׂרוך של 'בני עקיבא'. הוא הניח רגל
אחת על כיסא, השעין מרפק על השולחן,
וקרא בקול גדול: בעוד שבועיים פורים,
מי יכין הופעות? בעוד חודשיים יום הע
צמאות, מי יכין מסיבה ליום העצמאות?
יש לנו בכלל ועד? מי הוועד של הכיתה?
מי בחר בהם בכלל? הרבנים! בחרו את
הטובים בגמרא! ומה הם עושים? כלום!
ואז הוא מצביע עלי, ובלי להסתכל בי
הוא אומר לכולם: הוא יארגן מסיבה? הוא
יערוך מסדר? מה הוא מבין ביום העצ
מאות, זה בכלל יודע מה זה צ'יזבט?
כולם מסתכלים עלי, אני מתעטף בע
צמי ומשפיל את מבטי לקרקע. באמת,
איני יודע מה זה צ'יזבט...
בו במקום, בלי שאלות ובלי ערעורים
מפטרים אותי ואת כל הוועד. הבחור עם
הבלורית מתמנה לראש הוועד החדש.
הכול שמחים וטובי לב, הוא יארגן מסי
בה כהלכתה, הוא יודע מה זו עצמאות,
הוא יודע מה זה קומזיץ, הוא יודע מה זה
צ'יזבט. באמת, מה זה צ'יזבט? למה אף
אחד לא הסביר, למה בארץ ישראל אף
פעם לא מסבירים? סברתי שגם זו כנ
ראה מלה ציונית של הצברים. לאחר שנים
רבות, כאשר שמע את הסיפור אחי נסים,
החוקר לשון ערבית, פרץ בצחוק ואמר,
המלה הציונית הזאת של החברים שלך
את, הלוא היא
ַ
'בּ
ְ
ד
ִ
מבני עקיבא, נלקחה מכּ
)מתוכ ה פר(
הבדיה המצרית שלנו..."
אתה מרבה ל פר על הכאב והעלבונ
שהיו חלק מהווי חיי העולימ החדשימ
ומשגרת חייכ. אבל נראה שאתה מנ ה
ללמד את קוראיכ, שאפשר להתמודד
בצורה הומורי טית ואפ אירונית. שהרי
את.
ַ
'בּ
ְ
ד
ִ
צ'יזבט הוא כּ
”אני לא ראיתי במפגשימ האלה כאב,
לא נתתי לעלבונ לדכא או לייאש אותי"
הוא אומר בעודו פו ע במגרש בו, לד
בריו, שיחקו במשחקי אינדיאנימ וגלעיני
משמש. ”חיפשתי תמיד את בדיחות הדעת.
היה עלבונ, היה כאב, אבל לא נתתי להמ
להשתלט על חיי. ני יתי להתמודד עיממ
בצורה מפויי ת".
אנו מגיעימ לבית פר ילדותו. גרשונ
הצלמ מבקש מהרב ל דר את החליפה
ולעמוד על יד קירות בית ה פר, שהו ב
היומ לאולפנא לבנות האזור.
”פה היה בית ה פר 'ישורונ', בנו
פה עוד תו פת אבל הב י היה כאנ.
לבית
מזמיל
”מבית הכנסת, היינו
עולים בשביל הזה כל
בני המשפחה וכל הדרך
מספרים סיפורים, שרים
שירים ופיוטים ושחים
בפירושי מקראות,
ברמב"ן וברלב"ג. הדרך
לבית הכנסת עם כל
חכמי המשפחה החכימה
אותנו יותר משנת לימוד
שלמה בבית הספר'
”בחורף כל הגשם ירד מההר למטה
וכל המעברה הייתה מוצפת מים".
הרב סבתו יורד בדרך אל בית
כנסת 'שער השמיים' במעברה.
