24.09.14 |
כ"ט אלול תשע"ד
| 130
שביעי גליון
| 36
הנה הכני ה שהייתה" הוא אומר ומציע
לגרשונ: ”צלמ את זה". במקומ הזה
למדו כל ילדי העולימ, היו מנהלימ מוצ
לחימ, אווירה מאוד שמחה, צוהלת. ריקו
דימ, לימודימ, פיוטימ, שירימ, תפילות עמ
הרב רווח הפייטנ והמורה יעקב כהנ. ובמ
גרש ה מוכ עמדנו בכל יומ למ דר בוקר".
אנו עולימ למועדונ תקוותינו, ב'שיכונ
עולימ'. הרב בתו מאמצ את מוחו וקמ
טי מצחו מתבקעימ זה לצד זה. את צפיפות
הבתימ הוא רואה, את קימורי הבנייה הוא
מכיר, אכ נוור האנטנות, צפירות המכוניות
וצלצולי הפלאפונימ ש ביבו, קצת מאבדימ
ממנו את תחושת הנו טלגיה. השכונה נותרה
על כנה, אכ השתנתה עד לבלי היכר.
היו ימים
”כמה וכמה פעמים הלכתי בליל יום
העצמאות לרחובות ירושלים לראות את
הריקוד ההוא של ארץ ישראל, ולא ראיתי.
גם את הניגון חיפשתי, ולא שמעתי. מדי
פעם שמעתי קולות זמר בוקעים מרמקו
לים חזקים מעל בימות בידור, עם מנחה
שבא מתל אביב בחליפת קטיפה שחורה
ועניבה צהובה בוהקת, מעודד בבדיחות
תפלות קהל אדיש המשוטט בכיכר לזמר
איתו יחד, והוא מחליף בכל רגע את הזמר
ואת קטעי הקישור. מאז, ראיתי גם דברים
אחרים בארץ ישראל. גם כאב וייסורים,
גם דאגה ומחלוקת אוכלת.
את האקורדיון המנגן בחדווה, את הריקוד
נוּ, את הסנדלים
ֵ
ת
ָ
י, הוֹר
ִ
י שׁוּב
ִ
ההוא, שׁוּב
הרוקעים, את עיני הנערים הבורקות ות
לויות לשמים, את הדבקות ואת התמימות
)מתוכ ה פר(
– את אלה לא ראיתי עוד".
אתה כותב על הריקודימ שהיו ואינמ,
על האנשימ שהיו ואינמ ואפילו על הת
פוזימ שאינמ עוד. אתה מתגעגע?
”אני מתגעגע לשמחת החיימ שהייתה,
לטוהר של אהבת ארצ ישראל בלי המחלו
קות והצעקות שרואימ היומ. זה מה שראיתי
במבט של ילד. את האהבה של העולימ הח
דשימ שכל ככ בלו ובכל זאת, אהבו את
הארצ. כתוב בקהלת ”אל תאמר מה היה,
שהימימ הראשונימ היו טובימ מאלה, כי לא
מחכמה שאלת על זה". כמובנ שקשה להש
וות. אבל בכל זאת אני חושב שניתנ להבחינ
בינ התמימות, אהבת הארצ והציונות הפ
שוטה לבינ המריבות, המחלוקות והקטטות
שנשמעות היומ חדשות לבקרימ.
”התגוררו תשע נפשות בחדר אחד, יל
דימ, זקנימ ומבוגרימ בתנאימ מאוד קשימ
ולמרות זאת אהבו את הארצ, כל ככ אהבו
אותה. היו קמימ להתפלל בארבע וחצי לפ
נות בוקר והילדימ היו באימ אחר הצהריימ
לתלמוד תורה ללמוד ולשחק בטוב לב.
מעולמ לא שמעתי מי מהמ שהתחרט ושאל
’למה באנו לכאנ?!'. אני מתאר ב פר את
שמחת החיימ של הילדימ. להורימ כמובנ
היה ממש קשה. המ השכימו בשחר לע
בוד כפועלימ, לייער את הר הרצל. ראיתי
אותמ בטורייה ביד וכובע על ראשמ. אנשימ
שהיו בחוצ לארצ וחרימ ופייטנימ פתאומ
הוכרחו להיות חופרי גומות. כל אחד
יוצא בבוקר וחוזר בערב בעיניימ כבויות,
עייפות. אכ בשבת היו כמו אנשימ אחרימ.
הולכימ לתפילות, לשירת הבקשות, לטיול
אחר הצהריימ. כל העולימ שגרו פה בבית
מזמיל היו מ ורתיימ. לא היה דבר כזה חי
לוני. כולמ באו לתפילות וכל הילדימ למדו
בתלמוד התורה".
אנחנו מ יימימ את ה יור בצל עצ תאנה
גדול מימדימ, אחד מאלה שהזינו את ילדי
בית מזמיל לפני חמישימ שנה, ואני מבקש
מהרב בתו לעמוד על יבה טובה לשבת
ולקרוא פר בדור המ כימ שלנו.
”אני חושב שהמציאות מוכיחה של פר
טוב תמיד יש ביקוש. הוא גורמ הנאה ומח
שבה, אנשימ מדברימ עליו ומשוחחימ עליו
והוא משפיע על הנפש הפנימית של האדמ.
זו תחושה ששומ רט לא יכול להעניק.
לדעתי, עידנ ה פרות לא עבר מנ העולמ".
’בשפריר חביונ' רווי טרגדיות וקשיימ.
עמ זאת, מקפיד הרב בתו ל יימ כל יפור
בנימה אופטימית המותירה תקווה בינ דקיה.
”הכאבימ המתוארימ ב פר נובעימ מת
חושת ה תרת הפנימ, ואני רוצה להביע
שה תרת הפנימ אינה העלמ" מ ביר הרב
בתו. ”'א-ל מ תתר בשפריר חביונ'. לכנ
המוטיב של ה פר הוא שהא-ל קיימ בח
ביונ עוזו, אכ לנו יש ה תר פנימ ומשמ
נובעות הצרות. ה יפור לא נכתב כמו
מאמר, שידוע מראש מה י ופר ואיכ. זה
נכתב מתוכ השראה ומתוכ תפי ת עולמ
וזווית הראייה האישית שלי. אני לא מתכננ
שה יומ יהיה טוב, אלא הכותב הוא אדמ
עמ אמונה, הוא רואה את החיימ בצורה
הזאת. ממילא ה יפור יוצא במילימ של
•
אמונה ושל תקווה".
לבית
מזמיל
”אבא ז"ל נעצר בעוון
ציונות במצרים וגורש
רבה
ִ
לישראל. הוא לא ה
לדבר על המעצר אבל
אני זוכר ששחררו אותו
רק על סיפון האנייה
בשעת ההפלגה, כשהוא
רזה, לחייו עטורי זיפי
זקן ועיניו עייפות. כילד
בן חמש קבעתי: ’זה לא
אבא שלי!''
"תחת חלון החדר נמצא עץ התאנים העסיסיות,
היינו קוטפים אותן להנאתנו". מבט מרחבת בית
הספר 'ישורון' אל עץ התאנה בקיר בית ילדותו.
"התגוררו תשע נפשות
בחדר אחד בתנאים מאוד
קשים ולמרות זאת אהבו
את הארץ". ברקע - בתיה
הצפופים של 'שיכון עולים'
