26.06.15 | ט' תמוז תשע"ה | 166 גליוןשביעי | 26
פרויקט השו"ת משה גלנץ
, נשוי אהוד עזריאל מאיר
ללילוש ואב לשלוש בנות –
אביגיל יערה, רונה רחל וגילי.
תושב צופים.
עורך מדור הדעות של 'וואלה'
ומדור היהדות באתר. בעל תואר
ראשון בתיאטרון של אונ' ת"א,
(M.tech ותואר שני בהוראה )
מסמינר הקיבוצים. היה לוחם
ביחידת 'מגלן'.
מייסד מדור היהדות של 'וואלה'
ומשמש בתפקיד כשנתיים.
עסק בכתיבה לתיאטרון וכתב
את המחזות: 81 קודש )שבה
שיחק(, תוהו, שבת של שלום
ולשחרר את הבננה. האחרונות
עלו בהפקה של צוותא.
אהוד עזריאל מאיר ם ִ ע
מחאת האמנים.
הם שכחו שמי שמצנזר
פה כבר 76 שנים את
התרבות אלו הם שחושבים
שהתרבות האירופית היא התרבות
העילאית הטובה ביותר וכל השאר זה
רק פולקלור.
מירי רגב.
שרת התרבות הכי מעניינת שהייתה פה
מאז ומעולם. בהתחלה הרגשתי מוזר
שהיא הלכה על התפקיד הזה, עכשיו
אני שמח כי יש לה יכולת מופלאה
לגעת בשורש הבעיה – ריכוזיות התרבות
אצל קומץ אנשים.
עודד קוטלר.
שחקן מעולה, במאי מוכשר, מנהל
תיאטרון מצוין. הוגה דעות נמוך. צריך
לזכור שזה שהוא שחקן תיאטרון גדול,
לא אומר בהכרח שהוא איש רוח גדול.
"בהמות מלכחות עשב".
נפיחה קלה בכנף המטוס שמובילה את
כולנו לחילופי האליטות.
שתיקת האמנים מימין.
אין צורך להפוך את מלחמת התרבות
לימין ושמאל, זאת מלחמה נגד
ריכוזיות של ועדות תרבות שלא רואות
חוץ מעצמן אף אחד. מלחמה שאומרת
שלא רק שייקספיר, מולייר וחנוך לוין
הם תרבות. אנחנו במדינה שיש בה
מאגר עצום של תרבויות ולא הגיוני
שרק קומץ לבן וקטן מקבל את הבמה.
'לשחרר את הבננה'.
המחזה האחרון שכתבתי ועלה בהפקה
של 'צוותא'. המחזה עסק בחמישה חיילי
מילואים שנפגשים לעוד שבוע מילואים
סטנדרטי, ודווקא במקום ה'גברי' הזה הם
יכולים להסיר את מסכת הגבריות שהם
לובשים בחיי היומיום ולדבר על רגשות,
מערכות יחסים ותחושות שונות. שרית
הררי המחוננת ביימה, ושיחקו שם בין
השאר דני שטג, אביב אלוש, וישי מאיר
– אח שלי.
נפתלי בנט.
האיש שאוחז במשרה הכי חשובה
במדינת ישראל )אחרי רוה"מ(. חינוך זה
הבסיס להכל. במדינה שבה החינוך יהיה
גבוה, נצטרך בעוד כמה שנים פחות
משטרה, פחות רופאים, פחות עו"ד,
פחות עובדים סוציאליים וכו'.
וואלה יהדות.
מדור היהדות שייסדתי. כולם נמצאים
בו: חילוניות, חרדיות, דתלשי"ות, חוזרים
בתשובה, כיפות סרוגות, חסידות ועוד
ועוד כי זה לא וואלה! דתיים, זה וואלה!
יהדות, והיא שייכת לכולנו.
ינון מגל.
האיש שהכניס את מדור היהדות
ל'וואלה'. אדם מאוד אמיץ שאומר את
מה שהוא חושב ולא מפחד להילחם על
דעותיו גם אם הוא בדעת מיעוט. פתח לי
את הדלת לעולם התקשורת.
עו"ד דב הלברטל.
"לא כל מה שחושבים יש להביע לא
כל מה שמביעים יש לכתוב, לא כל
מה שכותבים יש להדפיס" )הסלנטר(.
הלברטל כותב אצלי מדי פעם טורי
דעה. אני מעלה רק משהו שהוא לא
פרובוקציה לשם הפרובוקציה.
הר הבית.
לא בידנו.
אמיר חצרוני.
הפוסטים שלו מאוד מצחיקים אותי.
'הבית היהודי'.
הצבעתי למפלגה בבחירות האחרונות
בגלל בנט, מגל, שקד וגם הרב בן דהן,
היום כנראה לא הייתי מצביע למפלגה
בגלל כל השאר.
משרד הדתות.
אני מאמין גדול בהפרדת דת ממדינה,
ברגע שתיפסק הכפייה, אנשים יותר
ירצו להתקרב למסורת ממקום אמיתי
ולא בגלל החוק. ועד שזה לא יקרה צריך
שיהיה שר דתות חילוני ובטח שלא חרדי.
הרבנות הראשית לישראל.
רעיון שבבסיסו הוא חשוב ונחוץ. כיום
זה גוף שרוב מטרתו לשמש סידור
ג'ובים לאנשים שלא משתמשים בו.
נראה לי הזוי שרב ראשי לא אוכל את
האוכל שהוא נתן עליו את הכשרות.
הדתיים עם הכובע.
ז'אנר ירושלמי של דתיים שלא רוצים
להיות מוגדרים ואני מאוד יכול להבין
את זה. גם אני הלכתי עם כובע, אבל
בעיקר בגלל שאני קירח ולא רציתי
לקבל מכת שמש.
הרב פינטו.
אם הרב פינטו היה מודה בבית המשפט
שהוא אכל חזיר או חילל שבת, כולם
היו דורשים ממנו להסיר את התואר רב.
אבל משום מה, רב שהודה בנתינת שוחד
עדיין ממשיכים לקרוא לו רב. מוזר מאוד.
ומראה על מה באמת אנשים מקפידים.
עשור לגירוש.
אחת התקופות הקשות בחיי. דריסת
צילום: רובי קסטרו