27 | 26.06.15 | ט' תמוז תשע"ה|166 גליוןשביעי
גובות:
זכויות אדם בצורה הבוטה ביותר. שנה
אחרי כתבתי את המחזה 'שבת של
שלום' שעסק בגירוש ועלה בפסטיבל
לתיאטרון קצר 'בצוותא'. כתבתי אותו
בשבועיים, כל הזעם וההשפלה יצאו
ממני. מקווה שזה גרם לאנשים שצפו
בהצגה לחשוב על הנושא בצורה אחרת.
כתום.
עשר שנים אחרי, היום זה רק צבע.
סירוב פקודה.
באחד הלילות הקפואים בטירונות יחידה,
אמרו לנו בסוף אחד המסעות ללכת
להתקלח. כשהגענו למקלחות התברר
שהמים היו פשוט קפואים, החלטתי
ללכת לישון מסריח. קיבלתי על זה
עונש – ריתוק בבסיס ל-82 יום על סירוב
פקודה. מאז הפכתי לחייל ממושמע.
הרבי מלובביץ'.
צדיק אמיתי. היה מנהיג נדיר. הייתה
לי הזכות במלחמת לבנון השנייה
ללמוד שיחות שלו בכנסייה בדרום
לבנון עם עוד חיילים. לא זוכר על מה
הייתה השיחה, אבל זוכר את ההרגשה
המופלאה שכולנו חשנו שם, היינו
ממש מעל הזמן, תחושה שלא ניתן
להסביר אותה.
יאיר לפיד.
לא הייתי מסוגל לקרוא את הטור שלו
ב'ידיעות אחרונות'. היה לי קשה להקשיב
לו בתור שר אוצר. מבחינתי הוא היה דמות
פלקטית. היום אני חושב שהוא עבר שינוי
עצום, ואני לא מאמין שאני אומר את זה
אבל אני מתחיל יותר להעריך אותו.
פייסבוק.
הייד פארק שזמנו עומד להסתיים. למי
יש כוח לקרוא היום יותר מ-05 מילה?
אין סיכוי.
שבעוד דור או שניים יהיו פה דתיים
וחילונים, הדבר הזה ישתנה וכולנו
נהפוך לישראלים במובן העמוק של
המילה ולא במובן האזרחי.
המגזר.
אם הכוונה למגזר הדת"ל, אז ב"ה אין
דבר כזה היום. אלישע מיצהר וגיא
מגבעת שמואל לא שייכים לאותו מגזר
גם אם הכיפה שלהם דומה. אני חושב
שזה דבר מבורך ומראה על דינמיות.
היהדות הגלותית.
לפני כמה שנים הדרכתי קבוצה של נוער
אמריקאי שהגיע לארץ. המקום הראשון
אליו הגענו היה הכותל, היו שם נערות
ונערים שזאת הפעם הראשונה שלהם
במקום הזה. פתאום ראיתי שכמה מהם
התחילו לבכות בכי קורע לב. הדבר הזה
טלטל אותי וגרם לי להבין שאי אפשר
לקבל את זה כמובן מאליו שאנחנו גרים
פה. הלוואי ונתרגש כמוהם מהארץ,
והלוואי והם יעלו לכאן.
הכי ישראלי.
דוד המלך.
חמישי שמח.
כל חמישי אנחנו מעלים סרטון של כמה
שניות בפייסבוק, כמה חבר'ה מהעבודה
שמאוד שמחים שיום חמישי הגיע. כנסו
לפייסבוק, חפשו את האיש עם הקסדה
הוורודה ותעשו לייק או שייר. מה שבא
לכם.
געפילט או קובה?
קציצה אפורה עם כיפה כתומה על
הראש, נחה על ציר שנראה חי, זה משהו
מאוד לא אסתטי. ברור שקובה. אין פה
שאלה.
01 דברים
שלא ידעתם על
אהוד עזריאל מאיר
פעם אביו עבר ליד בית בישוב
ושמע את אחת האימהות צועקת
על הבן שלה: "אתה לא תהיה
אהוד מאיר".
היה מחנך ומורה לתיאטרון
במשך שלוש שנים. אחת
התקופות המשמעותיות בחייו.
"אין כמו להיות מורה".
למרות שרוב השיער שהיה לו על
הראש יצא לגלות, הוא עדיין משתמש
בשמפו. "קיבלתי טיפ מרופא שטען
כי שמפו טוב לעור הקרקפת".
לפני כמה שנים לבש חליפת נמר
ורקד מול 006 איש. אפשר לראות
עדיין ביוטיוב )חפשו: ריקוד חבר'ה
לחתונה של ליאור וענבל(.
הוא סובל מאקרופוביה, ובלשון
העם – פחד גבהים. בכל זאת הוא
צנח חמש פעמים בשירות הסדיר.
אם הוא רק חושש שמישהו
השתמש לו במברשת השיניים
)גם אם זאת אשתו או הבנות(
המברשת תמצא את עצמה בפח.
עד הצבא הוא גדל באלקנה, אבל
המקום הראשון בחייו שהרגיש
בבית, היה בתקופה הקצרה שגר
בתל אביב.
מאמין גדול ב'אין הברכה מצויה
אלא בדבר הסמוי מן העין'. עד
שדברים שהוא עובד עליהם לא
יוצאים לאור, הוא לא מספר.
יש לו המון חומרים שכתב שהם
ספק שירה, ספק מחזות. מחכה
ליום שיעשה איתם משהו.
לולא זוגתו, היה יושב היום
בדירת רווקים טחובה וחולם על
היום שבו יכתוב מחזה או יעבוד
בתקשורת.
על מחאת האמנים:
הם שכחו שמי שמצנזר פה כבר 76 שנים
את התרבות אלו הם שחושבים שהתרבות
האירופית היא התרבות העילאית
וכל השאר זה רק פולקלור