Page 39 - מגזין הביטחון - גיליון מספר 51 | יולי אוגוסט 2013

בכיפה), נשען בנינוחות על טבעת פתח תא המפקד וכך הוא נחרט לי
בזיכרון שלא מרפה כבר 04 שנה.
התפתחה בינינו שיחה, כן קפה, לא קפה, (היה קפה?), סיפר שהוא
איש מילואים, חטיבה 11, תושב דימונה, אב לילדים קטנים. רציתי
שיצא מהטנק וירד כדי שיתאושש מהנסיעה הקשה, אבל הבחור המתין
לפקודה בקשר לנוע לעבר איזור הביצות ולהשתלב בלחימה שבגיזרה.
לא זכרתי את שמו, אבל זוכר כמו היום את פניו ואת השלווה
שהקרין ושבחלקה גם הצליח לנסוך בנו, קבוצת אנשי מילואים מרוטי
עצבים ומראה, שאיש לא הכין אותם למהומה הקטלנית הנוחתת כמו
רעם ביום בהיר במקומה של אותה השיגרה השלווה והמוכרת, שאליה
נקראנו - שמ"פ.
שעה קלה לאחר אותה השיחה, ארבעת ה"שרמנים" התניעו ונעו
צפונה לעבר מוצב הים. שאון המנועים נבלע במהומה הכללית של רכב
קרבי משויין (רק"מ) שונה ומשונה, שניסה לפלס דרכו מערבה כמעט
בכל מחיר.
לא יודע להגיד כמה זמן חלף מאז שפגשתי בשנית את הקמב"ץ
ההוא מבלוזה, זה שניסה להכין אותנו למלחמה
קודמת ובשעה מאוחרת מדי ובשיחה שהתפתחה,
שאלתי לגבי ארבעת ה"שרמנים" והמט"ק מדימונה.
"הוא נהרג", אמר לי הקמב"צ,"פגיעה ישירה של
סאגר או אר.פי.גי. לא סגור על זה".
במהלך השבועות הבאים הלכה הלחימה בגיזרה
שלנו ודעכה. את הימים שלאחר הפסקת האש בילינו
בשיגרת חירום עד לשיחרורנו בסוף דצמבר 37,
כאשר הסיפור שלנו הוא טיפה קטנה, חסרת חשיבות
ומשמעות בסאגה המטורפת הזאת - מלחמת יום
הכיפורים.
פרק ב'
אך התמונה של המט"ק מדימונה לא מרפה ממני
ובכל יום כיפור כשאני יושב עם הילדים ומספר
להם על המלחמה ההיא, אני רואה אותו בברור מול
עיניי."אבא אתה שוב חופר עם הסיפור הזה", שואל
בני הגדול, "כן אני משיב ואין לי מושג למה", כך אני
משיב.
ברבות השנים בני הגדול החל לעבוד בארגון
אלמנות ויתומי צה"ל ולפני שבועות אחדים שאל
אותי, אם אני זוכר את הסיפור על הבחור הדימונאי
ואם מעניין אותי, שימצא את משפחתו.
ממעט הפרטים שידעתי, איתר הבן תוך זמן קצר את המשפחה
והתקשר אלי אדם, שמסר לי פרטים בסיסיים על אביו שנפל במלחמה
ההיא, גילו, המסגרת שבה לחם ונסיבות נפילתו כפי שנמסרו בזמנו
למשפחה. מהשיחה שהתפתחה בינינו היה לי ברור, שאני מדבר עם
בנו של מט"ק ה"שרמן". סיפרתי לבחור את נסיבות אותה הפגישה
ומה שהתפתח לאחריה. הוא שאל שאלות רבות, שלמרביתן לא היו
לי תשובות. לא אפרט את התחושות, הרגשות והמשמעויות של אותה
השיחה לשני הצדדים.
פרק ג'
לפני מספר ימים שלח לי חבר בדואר אלקטרוני מאמר, שהתפרסם
בעמוד 64 , גליון מס' 844 של "מערכות", שכותרתו, "אי־הפעלת 'אמצעי
האיסוף המיוחדים' והכשל המודיעיני במלחמת יום הכיפורים".
אני קורא וקורא וככל שהקריאה מתמשכת, כך הולכים וגואים בי
הזעם והתסכול.
מאוניברסיטת חיפה. אורי בר־יוסףהמאמר נכתב על־ידי פרופסור
מתאר השתלשלות עניינים, שמתחילה ושמסתיימת בהחלטה בר יוסף
של אדם אחד, החלטה שאין כל דרך רציונאלית להסבירה, החלטה
שהייתה הגורם העיקרי ל־0022 הרוגים, לאלפים רבים של פצועים
ונכים ולהשפעה דרמאטית על מהותה ומצבה של מדינת ישראל עד
.אלי זעירא ימינו אלה. שמו של האדם הזה הוא האלוף
בשנת 3791 עמדו לרשות צה"ל "אמצעי איסוף מיוחדים", שהיו
אמורים לספק התרעה בת 84 שעות לפחות למלחמה.על אמצעים
אלה "נבנה מערך ההתרעה המרכזי של מדינת ישראל". בעבר סיפקו
אמצעי איסוף אלה את כל המידע הרלוונטי והחיוני, שעמד בבסיס
החלטות ההנהגה לגיס או לא לגייס מילואים, להערך צבאית כך או
ושריה ידעו, גולדה מאיראחרת, וכל זאת באמינות ובהצלחה רבה.
שאם אכן מתכוונים המצרים והסורים לתקוף את ישראל, יעמדו
לרשותם שתי יממות שלמות כדי לקיים את כל ההכנות הדרושות
לקדם התקפות אלו. אמצעים אלו היו ברשות יחידה 0028 של אגף
מודיעין (אמ"נ). ההפעלה והניתוק של אמצעים אלה היו באחריותו
. אלי זעירא ובסמכותו בלעדית של אדם אחד בלבד, ראש אמ"נ, האלוף
סרב לבקשת כל כפופיו זעירא , לא רק שבר יוסף על־פי פרופסור
להפעיל את האמצעים בשבוע שלפני המלחמה אלא שייצר במכוון את
הרושם שקבלה הנהגה זו, שהאמצעים פועלים ומהמידע הזורם, אין
כותב: "ההתרעה של 84 שעות בר יוסףכל סימן שהמלחמה בפתח.
, סירב אלי זעירא לא ניתנה כיוון שראש אמ"ן ב־3791, אלוף (מיל')
לכל בקשות הכפופים לו להפעיל את האמצעים, שהפעלתם הייתה
בסמכותו הבלעדית. חמורה הרבה יותר מכך היא העובדה, שמקבלי
ההחלטות - אלה שהיו אמורים להחליט על גיוס מילואים ועל פריסת
הצבא הסדיר - היו משוכנעים ש"תעודת הביטוח של מדינת ישראל"
לא עשה דבר כדי להבהיר להם, שהדבר אינו זעיראנמצאת בתוקף ו
היה ככל הנראה היחיד במדינת ישראל באותו שבוע שידע זעירא כך.
כי האמצעים אינם פועלים ובמקביל, שמקבלי ההחלטות סבורים כי
צילום: ארכיון צה"ל טנק ה"שרמן" הישן ועתיר הזכויות שנטל חלק גם במלחמת יום־כיפור
>
39 | הביטחון יולי-אוגוסט 3102