דני רובין*
הגנבים האחרונים בהם נתקלתי, הם
בפירוש לא ממשפחות הפשע וגם לא
משכונות מצוקה. הם לא עבריינים בעלי עבר
והם בפירוש לא עומדים תחת הקטיגוריה של
"פרצוף מוכר".
אתם יודעים מה? הם אפילו לא גברים, הם
גם לא נערים, הם ילדים, רוצה לומר, הן ילדות.
תקראו לזה, "משובת נעורים", תקראו לזה "הרפתקה והתנסות",
תקראו לזה "החופש הגדול", אבל איך שלא תקראו לזה, זו גניבה וזו
עבירה פלילית, שדינה עד שלוש שנות
מאסר.
אולי אתה כאבא לנער או לנערה
מתבגרים, הבחנת לאחרונה בחדרו של
הילד בבגדים חדשים על המיטה, או
בארון, בגדים שלא היו שם יום קודם
ואתה לא בדיוק זוכר, מתי ואיך הם
הגיעו הביתה.
ומה אם נודע לך מהורה של ילד
אחר, שהילד שלך גונב? ומה אם
הטלפון שקבלת מהחנות או מהקב"ט
או מהשוטר שבקניון, בישרו לך את
החדשה הקשה, שהילד שלך נתפס
בגניבה.
זה עשוי להרתיח אצלכם את הדם
ולהוביל אתכם למסקנה הקרה, אבל
הברורה, שהילד שלכם גונב.
ועכשיו מה? תכעסו? תתביישו?
תאשימו את עצמכם? תריבו עכשיו
עם האישה? ומתי תשאלו את עצמכם,
"מתי לא נתתי את מה שהוא או היא
בקשה?" ובכלל למה?
התשובה לכך אינה פשוטה ולא
אחת היא מורכבת. אסור להתעלם
מהבעייה ולעבור עליה לסדר היום, אבל יותר אסור, זה להשפיל, לבייש,
להעניש, להגביל, להאשים, לצעוק ולאיים "אותך מהבית נזרוק". לכל
אלה, עלולה להיות השפעה טראומטית, שבמבחן התוצאה, רק תחמיר
את הבעייה.
הענשה וכעס, הם תגובות קצרות טווח. על־מנת לטפל בבעייה,
אתם כהורים תצטרכו לטפל בשורשה.
רק לאחרונה, שמעתי על מקרה גניבה של קטינה, שנתפסה
בגניבה מחנות. המדיניות של אותה חברה ונכון וטוב שכך, היא
להזמין משטרה על כל מקרה גניבה ולהגיש תלונה. אבל, האם כל
מקרה הוא אותו דבר? האם כל גנב וגניבה הם אותו הדבר? האם הכול
שחור ולבן? חברתה של אותה קטינה, התקשרה להוריה של חברתה
וסיפרה, שבתם נתפסה כרגע בגניבה וכי המשטרה בדרכה למקום.
לא חלפו יותר מ־51 דקות ואבי הנערה הגיע כולו נסער לחנות. הוא
לא ביקש הוכחות, הוא רק רצה לנגב לילדתו את הדמעות ולמנוע
מבוכות. והאבא מספר למנהלת החנות, "שבאותו הבוקר, הוא ואשתו
בישרו לילדיהם כי הם נפרדים ומתגרשים ועד כמה הוא מבין איזו
בשורה קשה הייתה זו לילדים".
בחנות אחרת, נתפסה נערה בגניבה, הוזמנה המשטרה והוזמנה
אימא של הנערה. המשטרה בקשה לסגור עניין ולחייב את האם
בתשלום אבל האם, התעקשה, "תציגו בפני הוכחות מצולמות" ו"אינני
מסתפקת, בראייה של זוג השמלות הקרועות". היא הקימה רעש ויצרה
מהומה, עד שהמנהלת אמרה: "תלכו מכאן. אני מבקשת כאן שוב שקט
ודממה". והאם ובתה, עוזבות את המקום ולא חולפת לה חצי השעה
והאם חוזרת ובידה כסף ובפיה הודאה, "אני מבקשת מכם סליחה, על
מעשה הילדה".
אז למה הם גונבים הילדים?
- החיפוש אחר ריגוש, עניין, נטילת סיכון, הינו המוטיבציה
שעמום
העיקרית, במיוחד, לאותם ילדים, ש"תפריט פעילותם החברתית"
מוגבל.
- לא אחת, הרצון לסיפוק מיידי, הבושה לבקש כסף מההורים, או
צורך
הידיעה שידם של ההורים אינה משגת ־ יוצרים אצל הילד את הצורך לגנוב.
ולבן
שחור
זה לא הכול
*הכותב הינו בכיר בתחום מניעת פחת ואובדן
צילומי המחשה: דני רובין (למצולמות אין קשר לכתבה)
גניבה מחנויות
ספטמבר-אוקטובר 3102
הביטחון
| 36
