תשע"ד יולי 4102
58
ב
וקר יום שישי, 31 ביוני. חדשות.
חטפו נערים, שלושה שהיו בדרכם
הביתה. דיבורים, ועוד דיבורים ויש לי
פלאשבק על גלעד שליט. אחרי שבוע
וקצת הוקם מטה להשבת החטופים
ואפילו ארגנו עצרת בכיכר.
הלכתי לכיכר. בגפי הלכתי.
אף אחד מהחברים שאליהם טלפנתי לא
רצה/יכול היה להגיע ביחד איתי.
אבל אני לא יכולתי לשבת בבית. הרגשתי
צורך עז לעזור למשפחות האלו אבל לא
היה לי איך חוץ מהבעת התמיכה של
הגעה לכיכר.
אז באתי.
הלכתי ברגל, באבן גבירול שטף הרחוב עם
חובשי הכיפות הסרוגות. אי אפשר היה
שלא לחוש את ההבדל בין האוכלוסיה
המקומית הרגילה אשר ישבה בבתי הקפה
והפאבים וצפתה במשחקי הכדורגל של
המונדיאל לבין האנשים הדתיים שהלכו
הליכה מהירה לידם בדרכם לכיכר.
עולם משיק לעולם חשבתי לעצמי, כמו
אינו נוגע בו.
משפחות רבות הגיעו לכיכר על ילדיהם
,על המבוגרים שבהם, חייל חרדי אשר
התגייס עלה לשיר,
נציגי תנועות הנוער מכל הקשת היו
שם ואז בת גלים דיברה. המנחה אמר
שכנראה לא ידעה מול איזה גובה גלים
תצטרך להתמודד. עמדתי לי בגפי בין
כל האנשים והרגשתי כמה זה נכון היה
שיצאתי מביתי והגעתי הנה. כמה זה
חשוב. שם, לא הרגשתי לבד, ככלות
הכל זה המגזר ממנו הגעתי והוא על כל
תחלואיו יש בו מן הארץ ישראל היפה,
האנושיות והרעות.
* * *
כמעט שעלו בי דמעות עם הישמע השיר
"מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה... ושבו
בנים לגבולם".
ליאור נרקיס, קובי אוז, מירי מסיקה,
על כל דמעה שעוד
תרד יגיע צחוק...
בנ י מה א י ש ית...
מאיה גבע
המשך בעמ' 06
