תשע"ד יולי 4102
60
רמי קליינשטיין, כל אמן
עלה בתורו לשיר שיר אחד,
וכשקובי אפללו הגיע ושר
את "ים הרחמים" הוא ביקש
מאיתנו להצטרף לשירה
וביחד נרעיד עולמות ונשמע
בשורות טובות. אחר כך
ביקש לשיר עוד שיר, את
"מכתב לאחי", הפסנתר
החל באמירה השקטה שלו
ואני חשבתי לעצמי על
מציאות חיינו ואיזה עם אנו.
"על כל דמעה שעוד תרד
יגיע צחוק..." ברקע הואר כל
העת דגל המדינה באורות
מהבהבים על בניין עירית
ת"א, מתחלף עם תמונות
הנערים החטופים. נציג
התאחדות הסטודנטים עלה
ודיבר על הצורך שלא להסיר
זאת מסדר היום הציבורי
ונאם ש"אנחנו איתכם"
וש"אין כל הצדקה לחטוף
ילדים במדינה שלנו".
* * *
בינות החצאיות הארוכות, השמלות,
עגלות הילדים והכיפות הסרוגות היו גם
מכנסיים קצרים ושמלות חשופות אבל
הם נראו עוברים בחופזה, כאילו העניין
לא שייך להם, רק עוברים כדי להגיע
לקצה השני של הרחוב, בדרך חזרה
ממכון כושר, ממהרים לדרכם, מביטים
בתימהון על כמות האנשים.
וזה היה הקטע העצוב שלי בכל העצרת
הזו. עמדתי מהצד וחשבתי לעצמי שאצל
גלעד שליט זה היה אחרת ואפילו מחאת
הקוטג' הביאה יותר אנשים לכיכר ולמה
זה כך. הקיטוב הזה בין האוכלוסיות
שעברו זאת ליד זו, לאחת כל כך איכפת
ולשניה... ממש לא.
ואני לא הייתי היחידה שהרגישה בכך.
הרי בפאב הסמוך ממש מול העיניים שלי
אנשים צעקו בהתרגשות מול הטלויזיה
על שחקן שהבקיע גול ואילו כמה מטרים
משם עמדו אנשים ושרו שמע ישראל.
קשה היה לי עם שתי הפנים שהיו שם
לעם שלנו. השתדלתי להתרכז בעצרת,
בנאומים השקטים המפצירים, המייחלים
לטוב, לזמרים המחבקים, לתחושת
הביחד שעלתה מן הקהל הדתי השקט
והסובלני הזה.
* * *
אחר כך עמדו חמישים גברים והתפללו
עם הפנים אליי (כנראה תפילת ערבית)
ובינתיים הזמינו את צביקה פיק לעלות
לשיר, מאחוריי שאלה ילדה בחצאית
ארוכה שאכלה צ'יפס מי זה צביקה פיק.
שמע ישראל שיחזרו בשלום, ההימנון
וברקע מרצדות תמונות מתחלפות של
הנערים.
* * *
וזהו ברבע לעשר נגמרה העצרת שכללה
יותר מ 02 אלף איש, כמובן שבתקשורת
דווח בתחילה על עשרות מאות אבל ככה
זה ולכן איני צופה בחדשות כבר כמה
שנים טובות,
אני פשוט לא אוהבת שמעוותים לי את
המציאות. אחר כך לנוכח התמונות הבינו
שמדובר בהרבה מאוד אנשים שאיכפת
להם והסיקור היה תואם מציאות. המנחה
שוב אמר שתמה העצרת
כי נדמה היה לי שלאנשים
קשה היה ללכת מן הכיכר.
גם אני המשכתי לעמוד
שם, כמו מחכה שמישהו
פתאום יגיד ששיחררו
אותם והם בדרך הבייתה
לאמא. לאט לאט האנשים
התפזרו ליישובים, מעון,
תקוע, יהודה ושומרון ודרום
הר חברון, הרצליה, כפר
סבא ועוד וגם אני התפזרתי
לי במחשבותיי.
* * *
למחרת, ביום שני (41.6.03),
היום שבו אני מרקידה את
חוגי, גלגלדאנס, נכנסתי
לאולם וסידרתי הכל. השעה
היתה שמונה בערב, חלק
מהרוקדים כבר הגיעו.
הלפטופ מוכן, השולחן ערוך
והמערכת דלוקה. מישהו
אומר שעוד מעט יהיה
שידור אודות החטיפה והוא
נשמע פסימי. הלב שלי עדיין עם הרגשת
העצרת של אתמול מסרב להאמין.
אוטוטו צריך להתחיל לרקוד אבל אומרים
שיש הודעה דרמטית והתפתחויות אז
אנו יושבים באולם ומקשיבים לחדשות
מהאייפון. והן רעות הבשורות.
אני מתיישבת בכבדות על הספסל בפינת
האולם ולאט לאט כולם מתקבצים ביחד.
בלי מילים העצב נוחת בתודעה. אחר כך
באות המילים. אנשים מדברים, מחליפים
דעות שונות. ואני כבר יודעת שלא נרקוד
כי למי יש אנרגיה לשמוח ועל מה.
קבוצת גלגלדאנס שלי רציתי לומר לכם
תודה על ההתכנסות הזו ועל זה שאפשר
להרגיש איתכם....הכל.
שנדע רק בשורות טובות, אמן.
מאיה
רוקדים עם מאיה והחברים בגלגלים
באיל"ן ספיבק, רח' רוקח 321 רמת גן
ימי שני
במתנ"ס נווה ישראל הרצליה
ימי חמישי
Maya Geva
המשך מעמ' 85
