חגי תשרי תשע"ה ספטמבר-אוקטובר 4102
33
ש: שלום למי שהביא וגרם למהפכת זכויות
ומעמד הנכים בישראל!
וואו, איזה פתיחה! תן לי רגע לעכל
מומו:
את הדברים... ראשית, אני מבקש ורוצה
להודות לבורא עולם על שזיכה אותי לראות
את הפירות שנטענו לפני חמש עשרה שנה.
זאת זכות גדולה לראות שמה שאתה עושה
ומה שעשית במשך שנים גרם וגורם אושר
למאות אלפי בני אדם בכלל ולמדינה בפרט.
והראיה, כיום אין יום שלא דנים בכנסת
ובמשרדי הממשלה בנושא קידום אנשים
עם מוגבלות בכל התחומים. יש הרבה
יותר הקשבה, הבנה ובעיקר טיפול בבעיות
בקשיים שלנו כציבור עם מוגבלות והכול
בראיה חיובית ונכונה המתבקשת ולא מתוך
לעשות לנו טובה. אבל גם יש עוד הרבה מה
לעשות בנושא זה.
אך תרשה לי לפתוח בהתייחסות למלחמת
'צוק איתן', שעד לא מכבר היינו בעיצומה.
קוראים לזה מבצע, אבל זו למעשה מלחמה
של ממש שגבתה מאיתנו מחיר דמים גדול
שלמיטבבננו ושיבשהאתחיינו במשךחודש
ימים וגם היום אין ביטחון לכלום. אלו היו
ימים קשים לצה"ל ולכוחות הביטחון ויותר
מכול אלו ימים קשים משאול למשפחות
שאיבדו את יקיריהם בשדה הקרב. חבר'ה
צעירים שעוד לא הספיקו לעשות כלום
בחייהם. ליבי ואהבתי עם הפצועים, שהגיעו
לבתי החולים משדה הקרב ושעדיין שוכבים
בבתי חולים כשעשרות חוטים מחוברים
לגופיהם. אין ספק שאת צלקות המלחמה
הם ירגישו כול ימי חייהם והכול רק כדי
להגן על המולדת שלנו.
במהלך המלחמה פקדתי את בתי החולים
ברחבי הארץ. הגעתי לשם כדי לעודד את
הפצועים. אני יודע מה זה עושה לאותו
חייל פצוע, כשהרופא מבשר לו שהוא הפך
לנכה. הדבר הראשון שעולה לו בראש שזהו,
הסיפור של החיים
זה סוף העולם בשבילו.
שלו נגמרו. ודווקא ברגעים האלה חשוב
לי להיכנס לחייהם. הם לא בדיוק קשובים
לרופאים ולפסיכולוגים, אך אני כאדם עם
מוגבלות מעז יותר להיכנס לליבם, למוחם
וברוב המקרים זה גם מצליח. אין זו הפעם
הראשונה, שאני מגיע לבתי חולים ומרכזי
שיקום. אצלי זה דרך חיים. במשך שנים
אני מגיע אחת לשבוע לבתי חולים מעודד
ומרים את המורל לפצועים שמגיעים מכול
מיני סיבות טרגיות וכך גם במהלך המלחמה
האחרונה, שכולי תקווה שבעזרת השם,
תהיה זו המלחמה אחרונה ועשיתי כמיטב
יכולתי לעודד את הפצועים ליד מיטותיהם.
ועכשיו לשאלתך. כאדם נכה מגיל שישה
חודשים, למעשה משנת 4591 כתוצאה
ממגפת הפוליו, ידעתי מעט מאוד על כול
נושא זכויות האנשים עם מוגבלות, אך
אחד הדברים שכן ידעתי וכן הרגשתי הוא
שבמדינת ישראל לא מתייחסים לנכים.
ולא רק שאין מתייחסים לנכים, אלא אפילו
מתעלמים מהציבור הגדול הזה ביודעין ועל
כך מנצחים לא פחות ולא יותר, קברניטי
המדינה ומנהיגיה, שלרבים מהם כנראה
עדיין נותרו בהם שרידים עוד מהתקופה של
ספרטה היוונית. שם, כידוע, נהגו לזרוק את
הנכים אל מחוץ למחנה.
ש: אתה אומר מילים קשות...
האמת, חיפשתי מילים קשות יותר
מומו:
להביע את זעמי על התנהגותם הנלוזה
של פרנסי המדינה, אך זה מה שהראש
שלי הוציא כרגע. אבל תאמר לי אתה, איך
לדעתך אמור אדם רגיל עם צרכים מיוחדים
להרגיש, כשהכולחסום וסגור בפניו במדינה?
כאשר, בו בזמן המדינה מתפתחת במהירות
בכול התחומים? איך אמור להרגיש אדם עם
מוגבלות, שרוצה לבקר בבתים של משפחה
וחברים ולא יכול? משום שאין נגישות, ואין
הוא יכול לנסוע כמו כול אחד. קחעוד דוגמא:
באוטובוס רשום ששני המושבים הראשונים
שמורים לנכים, אך מי יכול היה לטפס את
המדרגות. במונית, ברכבת, במטוסים ובכלל.
לעבור בדיקה
אישה נכה לא יכולה
גניקולוגית, ואישה שרוצה לטבול במקווה
לא יכולה. איך אמור להרגיש נכה שחי בבית
חולים בחדר אחד עם עוד שלושה נכים
כשהמדינה משלמת עליו כ-000,02 שקל
לחודש ולמעשה מסתירה אותו, במקום
לתת לו לחיות כמו כול אחד בחברה/
בקהילה. ועל עבודה? הס מלדבר... אף אחד
לא רוצה אותנו למרות שיש לנו כישורים
כמו שאר העובדים הבריאים ולפעמים אף
יותר. הפנו אותנו למפעלים מוגנים. שוב,
שמים אותנו מאחורי חומות. והשכר שאנו
אמורים לקבל בעבודות אלה, מספיק לנו רק
לתרופות שהיינו לוקחים מהדיכאון שהיה
יוצר לנו המקום. ברחוב כול אחד מסתכל
עלינו כאילו שהגענו מהחלל החיצון ועוד
המון מקרים מקפחים ופוגעים. אתה רוצה
לשמוע עוד?
אה, נזכרתי. במקום אחד כן שמים אותנו.
בקדמת הבמה ומציגים אותנו כלולייני
קרקס. זה בעת גיוס משאבים לכול מיני
ה 'מומו' נקוה שחוגג 51 שנה להקמת הארגון
ורית ועשייה בהתנדבות
והחברה בישראל
ליבי עם הפצועים ממבצע 'צוק איתן', שהגיעו לבתי החולים
משדה הקרב ושעדיין שוכבים בבתי חולים כשעשרות חוטים
מחוברים לגופיהם. אין ספק שאת הצלקות מהמבצע הם
ירגישו כול ימי חייהם והכול רק כדי להגן על המולדת שלנו.
המשך בעמוד הבא
