חגי תשרי תשע"ה ספטמבר-אוקטובר 4102
34
כמנכ"ל הארגון ועושה עבודה נפלאה.
מדיבורים עברתי למעשים: במשך שנה
הדבקתי מאות אלפי מדבקות - סטיקרים
ברחבי הארץ ובהם נכתב: 'מומו לוחם למען
שוויון זכויות הנכים', וכן, מס' הנייד שלי
וכתובת אתר האינטרנט שהקמתי. בצד
המדבקה הודפס בכחול גם הסמל - נכה
בכיסא גלגלים. כול לילה הייתי נוסע לעיר
אחרת, שכונה וכפר ומציף את המקום
במדבקות. תוך מספר חודשים הצטרפו אלי
עשרות אלפי חברים.
באמצע שנת 9991 עברנו גם לצעדים
מעשיים ופורמאליים - הקמנו משה ואנוכי
ביחד עם קבוצת חברים שהאמינו בדרך
שלנו את 'ארגון נכי ישראל' - הבית של
כולנו. הארגון הארצי לאנשים עם מוגבלות.
אחד הנושאים המרכזים שהקבוצה חרטה
על דיגלה היה שאנחנו נהיה ארגון שמטפל
בכול סוגי הנכויות! לא עוד ארגון לסוג
מסוים של נכים, אלא ארגון שכול אדם עם
מוגבלות ולא משנה סיבת מוגבלותו, יוכל
להגיע ולקבל עזרה. אפשר לראות אצלנו
חברים מנכי צה"ל, תאונות דרכים, עבודה,
פעולות איבה ועוד...
עם הקמת הארגון קבענו מס' מטרות:
בראש ובראשונה החלטנו שהארגון יתמקד
במתן שרותי מידע, הדרכה, ליווי וסיוע
לציבור הנכים בכול הקשור לחיי היום יום,
החל מהוועדות הרפואיות וגודל רכב ועד
למיצוי זכויות שמאז ועד היום נושא גורם
לכולנו קושיים, סבל וייסורים. כול נכה
בישראל שבא לבקש את זכויותיו מכיר את
הוועדות הללו.
לצערנו, תמיד ידענו שאזרח הרוצה לעבור
ועדה רפואית נתקל ביחס משפיל, מעליב
וקשה ולעיתים קרובות גם לא מקבל את
זכויותיו בסופו של דבר. באותן שנים גילנו,
שבמקומות רבים כשנכים מגיעים לוועדה
מתברר שהבניין אינו נגיש בכלל ובלית
ברירה נאלצנו לעבור את הבדיקות בחניוני
המכוניות ולא פעם גם לעיני עוברים ושבים
ברחוב. גילינו גם שלמעשה כול משרדי
הממשלה לא נגישים לנכים.
הנושא הבא שהיה חשוב לנו לטפל הוא
ליידע את ציבור הנכים כי קיים מספר
טלפון ומשרד, שאפשר תמיד לפנות אליהם
ולהגיע ולשטח את הבעיות הקשות שהם
נתקלים בהם וכאן במשרד, בארגון יושבים
אנשי מקצוע ועשרות מתנדבים בכול רחבי
המדינה שמוכנים לעזור מכול הלב לחברים
הפונים מתוך אכפתיות ואהבה.
במהלך ימי המאבקים שניהלו מול
כדורסלני בית הלוחם תל-אביב עם צלחת האליפות
עמותות שהשתמשו ומשתמשים בנו
כליצני החצר. אותם מנהלי עמותות קורעים
לאנשים את הלב מהספורים עלינו עד שהם
שולפים את הארנק ותורמים ואז שולחים
את הנכים חזרה לביתם הדל וכך הלאה. עם
כול הכבוד, שאני רוחש למספר עמותות
שבאמת עושים עבודת קודש, אני לא יכול
שלא לשאול שוב ושוב מדוע בכלל יש ילדי
איל"ן, ילדי ווראיטי, ילדי איזי שפירא ועוד...
הלו כולם הם ילדי המדינה והמדינה צריכה
לדאוג להם! חד משמעית!
לילד עם מוגבלות יש עתיד וחלומות כמו
כל ילד אחר וחובת המדינה לאפשר לו
עתיד והגשמת חלומות. לילד עם מוגבלות
לא צריך גדרות סביבו. בגלל זה לפעמים
בציבור יש כאלה שמלטפים נכים בוגרים
בראש כאילו שהם ילדים. אנחנו ההוכחה
שאנשים עם מוגבלות יכולים לעשות כמעט
הכול במדינה שמתחננת שיעזרו לה.
כשהחלטתי לצאת לדרך בשנת 8991
ונכנסתי ממש לעובי הקורה של ציבור
הנכים, לא האמנתי מה שגיליתי. אני נכה
מגיל שנה, התמזל מזלי והצלחתי לסלול
לי דרך בחיים, בדרך הקשה, קשוחה ומלאה
מהמורות, אך בלי שום סיוע של הממסד,
שהיה אטוס לנו. גיליתי עוולות חברתיות
ואי צדק שזעקו לשמיים בין נכה לנכה. עוד
כאילו שלא היינו
גליתי שהכול חסום בפנינו,
קיימים וכאילו בנו את המדינה בידיעה שלא
יהיו פה נכים.
האמת, שכול ציבור האנשים עם מוגבלות
מכול סוגי הנכויות סבלו סבל רב, אך את
הסבל הקשה ביותר סבלו הנכים המרותקים
לכיסא גלגלים, העיוורים ונפגעי הנפש.
כשהתחלתי לגבש קבוצה שנצא ביחד
לדרך בחרתי דווקא את חברי מבית הספר
'תקומה' שהיה בית ספר מיוחד שבו למדו
נפגעי הפוליו וזה המקום להזכיר אותם:
אברהם טביב, יצחק אוליאל, יצחק מולה
ז"ל, משה טוושי שיבדל לחיים ארוכים,
אריה צודקביץ ורוני שרייבר זיכרונם לברכה,
שחסרים לכולנו מאוד להמשך הדרך
והעשייה. למעשה, למרות כול ניסיונותיי
וההסברים שלי, רובם לא האמינו שאפשר
לשנות את מצב הנכים במדינה. אני הבנתי
אותם, כי תמיד הולכים על שניים אלה
שניהלו את העמותות והארגונים של הנכים
ואנחנו הינו כפופים למנהלים. היו כמה שלא
עשו חשבון למנגנון הזה. מצבו העגום של
ציבור האנשים עם מוגבלות היה תקוע
ומוסתר עמוק מאחורי חומות ובעיקר מעיני
הציבור הרחב.
לאותה קבוצה שהתגבשה ב - 9991 הצטרף
גם משה בסעד, נכה מכשל רפואי אז בן 73.
את משה הכרתי במועדון הספורט 'ספיבק'
ברמת גן(ראו כתבה עליו בהמשך) למעשה,
משה הגיע דרך אחד החברים בקבוצה והוא
התחבר והאמין בצדקת הדרך. בהמשך,
מרבית חברי הקבוצה פרשו, אך משה בסעד
המשיך וממשיך בדבקות וחריצות עד היום,
איך לדעתך אמור אדם רגיל עם צרכים מיוחדים להרגיש,
כשהכול חסום וסגור בפניו במדינה? כאשר, בו בזמן המדינה
מתפתחת במהירות בכול התחומים? איך אמור להרגיש אדם
עם מוגבלות, שרוצה לבקר בבתים של משפחה וחברים ולא
יכול? משום שאין נגישות, ואין הוא יכול לנסוע כמו כול אחד.
המשך בעמ' 63
