חגי תשרי תשע"ה ספטמבר-אוקטובר 4102
36
ממשלות ישראל גילינו, לצערי, שיש נכים
החיים בחרפת רעב, עוני ובדידות. תמונות
קשות. חלקן מזעזעות אפילו. לאלה סייענו
במיוחד במזון, ביגוד, תרופות, נופשים,
ביקור במסעדות וליווי עד למציאת פתרון
בתעסוקה ולהשתלבות בחברה.
כול העשייה שלנו נעשית בשקט, בצניעות
ובסתר ללא מצלמות טלוויזיה ותקשורת,
זאת למרות שבכול חג אנו מקבלים בקשות
רבות מערוצי תקשורת לאפשר להם לבוא
לצלם את חלוקת המתנות שלנו. הטלתי
וטו בנושא! התמונות והפרסום לא מעניינים
אותנו אלא רק הפעילות למען אותם נכים
נזקקים.
כמו כן, הארגון מסייע ומייעץ בתחומים
נוספים כמו: דיור, תעסוקה, ספורט נכים,
תרבות הפנאי ונופשים במחירים מיוחדים.
ישנם נכים עם מקרים בעייתיים המגיעים
באופן אישי לארגון ומבקשים את
התערבותנו ועזרתנו בפתרון בעיותיהם.
אותם אנחנו לוקחים פעם בשבוע לכנסת
ונפגשים אם אותו שר שמטפל בנושא.
וכך יוצא שבעיה שמטופלת במשך למעלה
משנה ולא ידענו עליהמטופלתעל ידנו בתוך
כשבועיים שלושה. חשוב לי לציין, שהשרים
משתפים איתנו פעולה וזה המקום להודות
להם על כך.
ואם הזכרתי את נושא חלוקת המזון אז אני
חייב להדגיש כי הדבר הזה צריך לעבור מן
העולם! בשנים האחרונות במיוחד, נושא זה
הפך למין פסטיבל שמביש את המדינה
ואת מקבלי המזון. צריך לבטל בדחיפות את
המראות הקשים של חלוקת מזון המצפים
את מסכי הטלביזיות שלנו ובמיוחד בערבי
חגים. משרד הרווחה צריך לדאוג למשפחות
קשות יום בקצבת חג חברתית. המדינה
צריכה למגר את התופעה המבישה הזאת
ולא להפיל את זה על מאות עמותות
שקמות כפטריות אחרי הגשם.
במקביל וכחלק ממיגור תופעת חלוקת
המזון יש לדאוג שתינתן ערכת חינוך לילדי
המשפחות הנזקקות. רק אם ניתן להם את
הכלים שהם זקוקים ושאין באפשרותם
לקנות, רק כך נצליח להוביל למהלך שיגרום
לעצירת גלגל העוני.
אסור להוסיף לראות ולהראות את המחזות
האלה במדינה. שמצד אחד, מפתחת כול יום
פטנט חדש שמכניס מיליונים ומיליארדים
לקופת המדינה ומצד שני מציגה לראווה
תמונות עוני ואומללות בלתי נתפסים.
לפי דעתי, לביצוע מהפכה כזאת היה צריך
לבוא מישהו שמאמין בכול נשמתו בראש
ובראשונה שזאת שליחות מבורא עולם
ישתבח שמו לעד. כי נושא הנכים אינו סלע,
אלא הר של סלעים. וכאחד, שמאמין בן
למאמינים, אני נשבע שכך הרגשתי באותן
שנים. עד היום אנשים לא מבינים מאיפה
הכוחות, העוצמות והתעוזה, שקיבלתי לנהל
מערכה חשובה ומבורכת כזאת. מאיפה
הגיע לי הכוח לרוץ מבית לבית ובחוגי
בית רבים, להדביק מאות ואלפי מדבקות
ולרכז אלפי חברים למאבק ציבורי ממושך
ומתוקשר. לא לוותר ולהגיע עשרות פעמים
לכלי התקשורת ולספר את מהות המאבק
וחשיבותו לא רק לנו הנכים אלא לחברה
הישראלית כולה!
חשוב לי לציין, שמעולם לא הצטיינתי
בבית הספר. להפך, בקושי סיימתי כיתה
ג', גם בגלל שכול כמה חודשים נאלצתי
להתאשפז בבתי חולים בעוד ניסיון ניתוח
שלא הצליח כמו כול הניתוחים הקודמים
שלא צלחו. ומי חשב על שיקום אז. הייתי
מגיע הביתה כשהמצב הכלכלי שלנו גרוע
ביותר, כשהדם ספוג בגבס שעטה את רגליי
והבכי שלי עולה השמימה מהכאבים. ואחרי
כול זה למי יש ראש ללימודים? הדבר היחיד
שלמדתי בחיים זה לפתח את המרפקים, כי
במדינה שלנו עם המרפקים חלשים קשה
להתקדם.
ש: מומו, יש צעירים וצעירות שרוצים
להוביל מאבקים חברתיים ואין להם מושג
איך מתארגנים, ספר לנו איך התחלת את
הדרך למהפכה החברתית?
הו, זה סיפור ארוך וגם אין לכך מתכון
מומו:
מסודר אך אספר לך כיצד בפועל זה קרה.
הדבר הראשון שעשיתי הוא לכנס את בני
פגישת עבודה עם פעילים נכים לפני ישיבה
מתכוננים לחלוקת חבילות מזון לנזקקים
מבקר פצועים בבית חולים
משפחתי וסיפרתי להם את מה שאני הולך
לעשות. לאחר שקיבלתי מהם את ברכת
הדרך, הלכתי לכותל לבקש מבורא עולם
את הכוח, היכולת ודבקות במטרה. ועם
האמונה החזקה הפנימית הזו התחלתי
במשימה שלא ידעתי למעשה איך היא
תתקדם וודאי איך היא תסתיים. במשך
שנה ביקרתי בעשרות בתים של נכים, לרוב
ביקרתי חברים עמם גדלתי מהגיל הרך
במוסד 'אברהמס' בתל אביב. מוסד, שהוקם
על ידי נדבנים יהודים אמריקאים וגרמנים
עבור הילדים שנפגעו ממגפת הפוליו. כול
ערב הייתי מגיע לאזור אחר בארץ, לעוד
חוג בית אצל חבר וחברה אליהם הצטרפו
חברים נוספים ובני משפחה.
הייתי מרצה בפניהם במשך שעה ארוכה את
הרעיון לפעילותחברתיתמהפכנית. למעשה,
הייתי נוטע בהם את האמונה שאפשר
לשנות עם מאחדים כוחות. וכאן אני מבקש
לתת טיפ קטן לפעילים חברתיים חדשים
שרוצים לשנות: על תתמודדו על תפקיד
היו"ר! תצאו לדרך בלי לחשוב לקבל. לכול
לאותה קבוצה שהתגבשה ב - 9991 הצטרף גם משה בסעד,
נכה מכשל רפואי אז בן 73. את משה הכרתי במועדון הספורט
'ספיבק' ברמת גן. משה הגיע דרך אחד החברים בקבוצה והוא
התחבר והאמין בצדקת הדרך. בהמשך, התמנה למנכ"ל הארגון
ועושה עבודה נפלאה.
המשך בעמ' 83
המשך מעמ' 43
