מגזין המים הישראלי

הנדסת מים

צרכיהם של תושבי העיר והן את צרכיהם של האורחים. לכן הם שיפצו כמה

פעמים בהשקעה כספית עצומה את אמות המים העתיקות מבריכות שלמה

והשתמשו בהן כבעבר.

בזכות פעולות אלו של השלטון הטורקי חזרה ירושלים והתמלאה במים.

ילים

בּ

המושלים הטורקיים חילקו את המים בנדיבות ברחבי העיר, והקימו ס

לרווחת התושבים. המים הגיעו דרך האמות המשופצות, נוסף על מי הבורות

ובריכות האגירה המקומיים וזרמו בשפע בבתי המרחץ, בבתי ההארחה

ובמוסדות הדת בעיר. אולם ימי רווחה אלו היו מועטים: במהרה חוררו חקלאים

את הצינורות בדרך מבית לחם לירושלים, כדי שהמים יזרמו לשדותיהם וישקו

אותם, ולא פעם שאבו נוודים ממדבר יהודה הסמוך ממי הצינורות, ופגעו

קי המים בירושלים התנכלו לאמות

באספקה השוטפת לירושלים. גם ספּ

המשופצות ועשו ככל שיכלו כדי לחבל בהן, משום שעתה זרמו המים בשפע

ובחינם בעיר, והם איבדו את פרנסתם.

השליטים הטורקיים ניסו לתפוס את הפושעים, אך לא תמיד הצליחו. אמנם

הפושעיםשנתפסו נענשו בעונשיםקשים, אך ההתנכלויות לא פסקו. השליטים

הציבו שומרים וחיילים לאורך האמות, אך גנבי המים והמתנכלים לאמות היו

על פי רוב חכמים וזריזים מהם. השליטים המיואשים אפילו הציעו הקלות

ופטורים ממס לתושבי הכפרים והעיירות הסמוכים לאמות המים בתמורה

לשמירה עליהן מפני מתנכלים, אך ללא הועיל. לבסוף נכנעו הטורקים ולא

השתמשו עוד באמות המים. כך ירדה לטמיון תכנית נהדרת לאספקת מים,

ולירושלמים לא נותר אלא להסתפק בבריכות ובבורות המקומיים.

חוזרים אל בורות המים

בורות המים תפסו את מקום אמות המים והצינורות והיו לאמצעי אספקת

המים העיקרי של ירושלים בדורות הבאים. הבורות היו חללים תת–קרקעיים

שנחצבו בדרך כלל באזורים הנמוכים, כדי שהגשמים יזרמו אליהם בכוח

הכבידה דרך תעלות ומרזבים. הבורות טויחו היטב כדי למנוע חלחול בסלע

הגיר האופייני להרי ירושלים, ותושבי העיר דאגו לנקותם מדי פעם. פתח הבור:

החוליה - היה סגור על פי רוב, כדי למנוע התעפשות או לכלוך של המים,

והוא נפתח רק כדי לשאוב מים מהבור. מי הגשמים שירדו בירושלים נאגרו

בבורות ציבוריים גדולים למען אורחים ועולי רגל, וגם בבורות קטנים, שנחצבו

בחצרות הבתים לשימוש הדיירים. הבורות הקטנים היו חשובים כל כך, עד

כי לא נבנה בית בירושלים לפני שנחצב עבור יושביו בור בחצר. בורות אלו

היו בשימוש עד לפני כחמישים שנה והותירו אחריהם סיפורים ושירים רבים,

המעלים בירושלמים זיכרונות מהימים שבהם לא בכל בית בעיר היה ברז מים.

סיפור הקונסול הנדיב

שנה הקונסול הבריטי בירושלים וכולם כיבדוהו

150-

ין היה לפני כ

ג'יימס פ

ואהבוהו. כולם ידעו כי האדון פין ואשתו אליזבת אוהבי אדם הם ומושיטים עזרה

לכל מי שנדרש לה - נוצרים, מוסלמים ויהודים. שני בתים היו לו לקונסול: אחד

בתוככי העיר העתיקה, לא רחוק ממגדל דוד, והאחר מחוץ לחומות, במקום

שבו נבנתה לימים שכונת טלבייה הערבית. בית זה שימש מעון הקיץ של בני

הזוג, כשסמטאות העיר העתיקה היו לחים ודביקים מרוב חום וצפיפות. אז היו

יוצאים הקונסול ורעייתו מבין החומות ומשיבים את נפשם בקצת אוויר צח.

בחצר מעון הקיץ המבודד חצבו בני הזוג בור מים גדול, בו נאספו גשמי החורף

לא ירדו גשמים רבים בירושלים,

1853

ושימשו אותם בחודשי החום. בשנת

ובורות העיר היו ריקים כמעט לחלוטין. בצר להם, נאלצו יהודי ירושלים

הצמאים לקנות מים במחיר גבוה במיוחד מערביי הכפרים שסביב ירושלים,

שהיו סמוכים יותר למעיינות המרוחקים. יום אחד עשו ג'יימס ואליזבת את

דרכם מהעיר העתיקה למעון הקיץ שלהם, וכשהתקרבו לביתם, נתקלו באב

המוביל את ילדו הבוכה בחום הלוהט. ”מדוע הילד בוכה?”, שאלו הקונסול

ואשתו בדאגה. ”הוא צמא מאד”, הסביר האב בצער, ”אך לא עלה בידי למצוא

לו, ואפילו כוס מים אחת להשקותו”. מיהרו הקונסול המזועזע ואשתו להזמין

את השניים למעון הקיץ שלהם והשקו אותם במי הבור הגדול שבחצר. הם

גם ציידו אותם במים לדרך ואיחלו להם הרבה בריאות. האב והבן הצוהלים

שבו לעיר העתיקה, ובפיהם בשורה על שני הנדיבים המופלאים. השמועה

אודות בור המים האחרון שנותר בירושלים התפשטה חיש קל, ותוך שעות

ספורות מילאו את חצר מעון הקיץ השקט מאות אנשים צמאים ומתחננים

למים. מיותר לציין שבתוך ימים ספורים התרוקן הבור ממימיו, והזוג הנדיב

נאלץ גם הוא לקנות מים מזרים...

השנים חלפו, ואיש בירושלים אינו משתמש עוד בבורות המים הישנים. חלק

הטורקים השתדלו מאד לספק הן את צרכיהם של

תושבי העיר והן את צרכיהם של האורחים. לכן הם

שיפצו כמה פעמים בהשקעה כספית עצומה את

אמות המים העתיקות

1948 ,

חלוקת מים בירושלים בעת המצור הערבי

1890 ,

מוכר מים בירושלים