מגזין המים הישראלי

הנדסת מים

הכבידה כדי להזרים מים מבריכות שלמה לירושלים, שילבו עתה הבריטים

במערכת משאבות מודרניות. בזכות משאבות אלו לא היה צורך הפיתולים

סביב ההרים, או בחציבת תעלות או מנהרות דרך ההרים. גם אספקת המים

הייתה מהירה הרבה יותר, והזרימה הייתה ללא הפרעות.

מים מהמדבר

ר, חיפשו הבריטים מעיינות סביב ירושלים. במהרה מצאו

יא

רוּבּ ולבּ

נוסף על ע

ט(. הקושי היה

י קל

אד

רת )ו

ר, הנובע בגבול מדבר יהודה בנחל פּ

את עין פוּא

ר היה נמוך מירושלים, אך דבר זה לא הרתיע את הבריטים: הם

שעין פוּא

הקימו תחנות שאיבה חדישות ומשוכללות סביב המעיין ומתחו צינור ארוך

מהן לירושלים.

מים מראש העין

מעיינות חשובים אחרים שנבחרו על ידי הבריטים לטובת הירושלמים הצמאים

י מעיינות אלה זרמו עד אז לים התיכון דרך

היו מעיינות ראשהעין המרוחקים. מ

נהר הירקון, ומימיהם בוזבזו במשך שנים רבות. הבריטים ראו את הפוטנציאל

הטמון במעיינות השופעים האלה וחיברו אליהם צינור רחב. צינור זה נמתח

קילומטרים - ומשאבות רבות עוצמה נבנו לאורך

עד ירושלים - מרחק של

הדרך כדי לעזור למים ”לטפס” במעלה ההר. אחת המשאבות הגדולות נבנתה

באזור שער הגיא בדרך לירושלים, ולימים הוקם בסמוך לה ישוב בשם ”שואבה”,

המשמר את זכרה. מעיינות ראש העין היו בתקופת המנדט הבריטי למקור

אלף

13-

המים העיקרי והחשוב ביותר של ירושלים. הם סיפקו לא פחות מ

מטרים מעוקבים ביממה, כמות שהספיקה לכל ירושלמי למלא אמבטיה

שלמה בכל יום. ככל שהלכה ירושלים וגדלה ותושביה הלכו והתרבו, הגבירו

הבריטים את השאיבה ממעיינות ראש העין, ולימים אפילו הניחו עוד צינור,

כדי להכפיל את כמות המים המגיעים לעיר. תוואי צינורות זה משמש עד

היום את חברת ”מקורות” המספקת מים לירושלים.

בריכות אגירה

ממש כמו המלך הורדוס והטורקים, החליטו הבריטים לאגור אתהמים המגיעים

לירושלים בבריכות, ומשם לפזרם בעיר. החידוש הגדול של הבריטים לעומת

מערכות המים הקדומות היה היעד שאליו הגיעו המים בירושלים עצמה:

המערכות הקדומות הוליכו את המים אל העיר העתיקה ובעיקר אל בורות

גדולים בהר הבית, ומשם הועברו בנאדות עור לבתי התושבים, ואילו הצינורות

של הבריטים, הוליכו את המים לבריכת אגירה גדולה וגבוהה במערב העיר,

בשכונת רוממה. משם הוזרמו המים בצינורות קטנים יותר אל שכונות ירושלים

העתיקה והחדשה, ואפילו אל הכפרים שסביב העיר. בכל שכונה הותקן ברז

ציבורי, ואליו הגיעו התושבים כדי למלא את כדיהם.

בתחילה המשיכו רבים מתושבי ירושלים להשתמש בבורות המים שברשותם,

על אף מערכת הצינורות החדשה. הסיבה העיקרית הייתה הרגל, אבל גם

עצלות: שאיבת מים מבור בחצר, הייתה נוחה הרבה יותר מעמידה בתור

בקצה השכונה. רק בסוף הקיץ, כשרוב הבורות התייבשו, פקדו את הברזים

השכונתיים גם העצלנים הגדולים ביותר. בחלוף השנים שיכללו הבריטים

את מערכת אספקת המים וחיברו מאות בתים פרטיים לצנרת המרכזית. כך

חדלו אט אט תושבי ירושלים להשתמש בבורות ועברו להשתמש במערכת

המים המודרנית.

מה עשו כאשר נגמרו המים בירושלים?

1948 –

תקופת המצור במלחמת העצמאות

, הצביעו המדינות החברות באו”ם על הקמת שתי

1947 ,

בנובמבר

29–

מדינות בארץ ישראל - אחת ליהודים ואחת לערבים. היהודים השמחים יצאו

לרקוד ברחובות, אך הערבים לא הסכימו כלל שבארץ ישראל תקום מדינה

עברית ופתחו במלחמה. ערבים שישבו בכפרים ליד הדרך הראשית לירושלים

פגעו בכלי רכב יהודים שניסו להגיע לעיר ועצרו אותם, כדי למנוע אספקה

של אוכל ושל תחמושת לאחיהם שבעיר. הערבים לא הסתפקו בכך והחליטו

לפגוע באספקת המים לירושלים, כדי ”לייבש” את היהודים. הם סגרו את צינור

המים המרכזי שהניחו הבריטים מראש העין ואחר כך פוצצו אותו. כך הייתה

ירושלים לעיר רעבה, חלשה וצמאה. לא היו בה מים לרחצה או לכביסה בגדים,

ואפילו בשירותים לא יכלו התושבים להשתמש.

שוב חוזרים אל בורות המים

מנהיגי ירושלים היהודים צפו את התנכלות הערבים לצינור המים מבעוד מועד,

וחשבו כיצד יוכלו להשקות את התושבים הצמאים בשעת הצורך. ”הרי יש לנו

בורות!”, נזכר לפתע מישהו, ”אולי נוכל להשתמש בהם בעת צרה?”. הרעיון

התקבל מיד, ואנשי ”משמר העם” בירושלים יצאו לבדוק את כל הבורות בעיר.

היה עליהם לוודא שהבורות נקיים ותקינים, למלא אותם במים ולנעול אותם

כדי שילדים לא יפלו פנימה בטעות. כל הבורות, ואפילו הקטנים והמוזנחים

ביותר, נבדקו, נמדדו ומולאו במים. התברר כי בבתי היהודים בירושלים היו

בורות, והכילו יחד כמיליון מטרים מעוקבים של מים.

1,000-

קצת יותר מ

אף שכמות המים הייתה גדולה למדי, יכלו המים להספיק לתושביה הרבים

של העיר למשך חודש ימים בלבד. כשפוצץ צינור המים של הבריטים, חילקו

אנשי ”משמר העם” את המים לתושבי ירושלים חלוקה מסודרת. הם עברו

מדי יום משכונה לשכונה בירושלים, רכובים על עגלות גדולות עמוסות בחביות,

ובמרכז כל שכונה עצרו וחילקו מים לכל משפחה לפי צרכיה.

תורים ארוכים השתרכו בנקודות חלוקת המים, וכל תושב החזיק סיר, כד או

דלי כדי להביא בו מים לביתו. בחלוף הזמן החריפה המלחמה, ולא פעם נפלו

פגזים ונורו יריות על העומדים בתורים. את הזמן ניצלו הממתינים המבוהלים

כדי להתעדכן ולעדכן זה את זה במתרחש. על כך כתב לימים אחת מתושבי

ירושלים: ”בזכות אספקת המים ניתן לנו גם תחליף לרדיו החסר לנו - בתור

למים היינו שומעים כל דבר חדש...”. המים בבורות סיפקו זמן מה את צרכיהם

החיילים הבריטים מתחו צינורות ברזל כבדים וחזקים

לאורך תוואי האמות, ובתוך פחות מחצי שנה כבר

זרמו בצינורות לירושלים לא פחות ממיליון ליטרים מים

מדי יום

תוואי צינור המים הבריטי לירושלים