17.04.15 | כ"ח ניסן תשע"ה | 156 גליוןשביעי | 46
<< כל מה שמעניין את המגזר >>
ל תחזיקו בבטן: /// רינת אקשטיין
הרב בני לאו, רב קהילת 'רמב"ן'
בירושלים ובוגר חטיבת גולני:
"השאלה היא אחרת, איכ אפשר להיכנ
לעצמאות בדילוג על הזיכרונ? המעבר
מפ ח לזיכרונ השואה, אל תוככי
יומ הזיכרונ לחיילי צה"ל ומשמ ליומ
העצמאות הוא הנותנ לי את מלוא הכוח
לעמוד ולומר 'הלל' השלמ".
שאריות עכשיו לסטטוס השבוע.
מפ ח-שרויה; הידעתמ שישנמ יוצאי
אירופה המקפידימ לאכול את הקניידעלכ
רק לאחר הפ ח? מתפללת למניינ שוויוני
על-עדתי שמעגנ בתוכו הגיונ. נתראה
מגולחימ בעצמאות. שבת שלומ!
בכל שנה מתרחש המעבר הזה, בינ הזיכרונ לעצמאות, בינ הקדרות שנשמת כל חי מרגישה בה, בין זכרון לעצמאות.
לבינ המנגל. המעבר בינ ההרג האנושי לברביקיו הישראלי המ ורתי. המדור יצא לקבל רעיונות איכ לצלוח את המעבר הזה.
ח"כ ינון מגל, קצין במיל' בסיירת
"אני משתדל להזכיר לעצמי מטכ"ל:
שהמדינה הזו היא נ שנעשה לנו ולא
משהו מובנ מאליו אחרי החורבנ והגלות
הנוראיימ; ושיש לנו זכות לחיות במדינה
יהודית ודמוקרטית, ושלצערנו יש לככ
גמ מחיר יקר".
הרב יחיאל וסרמן, חבר הנהלת
'הסוכנות היהודית', בוגר ישיבת
'הכותל', איש צוות בטנק, נפצע קשה
מאוד בתעלת סואץ במלחמת יו"כ:
"המעבר קשה מאד ואיננו דיכוטומי כפי
שהוא מופיע בלוח השנה. היות ואני נושא
על גופי יומ יומ את צלקותיה הרבות של
מלחמת יו"כ, אני נדרש בכל יומ להיות
בבחינת 'ובחרת בחיימ', ולראות רק את
הטוב, לשמוח ולהודות לבורא עולמ וזו
ה יבה שא ור להפריד בינ יומ הזיכרונ
ליומ העצמאות. לא מדובר ביומיימ אלא
בהבנה כי המדינה לא ניתנה לנו על מגש
של כ פ ורבימ וטובימ מ רו את נפשמ
על תקומתה".
אראל סגל, איש תקשורת, מגיש ברדיו
'גלי ישראל', בוגר חטיבת גולני:
"צולח, ה לה וי. אינ טוב בלי רע. ולפני
הזריחה החושכ מיכ יותר".
מרים פרץ, מפקחת מנהל חברה ונוער
משרד החינוך מחוז י-ם, אם שכולה:
"המעבר מורכב ביותר, אבל בדיוק כפי
שחיינו מורכבימ בחיימ, הוא מבטא הכי
נכונה את השמחה של היומ העצמאות
לזכור מי נתנ לנו את הזכות והחופש בארצ
הזו. אינ לנו רק פאננ, החיימ כוללימ בתוכמ
גמ רגעי משבר וגמ רגעי שמחה, גמ מוות
וגמ חיימ. למשפחות השכולות זה לא פשוט
לעבור מיומ של בכי וכאב, מיומ של אהבה
גדולה שמרעיפ עלינו עמ"י, מיומ שכולנו
מתאחדימ ביב הזיכרונ שלנו -וישר
לפתוח בשמחה. האמת היא שמרגע שנפלו
בנינו אינ לנו שמחה מושלמת. כשאנו
מחתנימ ילד אנו נזכרימ בילדימ שלא
איתנו. בכל אירוע משפחתי אנחנו נמצאימ
בח ר. אינ לנו שמחה מושלמת ואפ על פי
כנ המעבר הזה הוא מחוייב המציאות כי רק
הוא מבטא הכי עמוק את המחיר ששלמנו.
בדמייכ חיי -הארצ הזו תובעת מאיתנו את
טובי הבנימ והבנות. באופנ אישי, מרגע
שנפלו הבנימ, אינ לי יומ עצמאות, משומ
שביומ הזיכרונ ממלאימ את ביתינו כ-005
איש, וכשהמ הולכימ לבתיהמ בערב, אינני
מ וגלת לשמוע את הזיקוקימ, המ מזכירימ
לי את היומ בו נפל בני בפיצוצ בלבנונ.
אני מגיפה את חלונות ביתי ואינני יוצאת
לבמות, כי אני צריכה להכיל את היומ הזה.
את המעבר אני עורכת באופנ אישי ביומ
העצמאות מוקדמ בבוקר בהר הרצל. אני
נוהגת לומר לבנימ 'אני מכאנ, מהר הרצל,
מקודש הקודשימ של האומה הזו אני יוצאת
בזכותכמ ליומ העצמאות', ואז אני נו עת
עמ נכדיי לטייל בארצ".