23.10.15 | י' חשון תשע"ו| 180 גליוןשביעי | 24
פרויקט השו"ת משה גלנץ
)82(, נשוי לעדי זיו שילון
ואב טרי לתינוקת שנולדה
השבוע. הוא מתגורר בהרצליה
והוא אף לומד בעיר כסטודנט
שנה שלישית למשפטים וממשל
ב'מרכז הבינתחומי בהרצליה'.
נולד והתבגר בבאר שבע כבן
זקונים. התגייס לגבעתי ב-6002
ועבר את כל מסלולי הפיקוד
עד שבנובמבר 1102 מונה למ"פ
בגבעתי. הוא נפצע אנוש ערב
מבצע 'עמוד ענן' )אוקטובר
2102( כשמטען התפוצץ בסמוך
אליו בגבול עזה. מאז, עבר זיו
שיקום ארוך ולפני כשנה נישא
לבת זוגו שלוותה אותו בכל
התקופה הקשה. הוא נחשב
לדמות מעוררת השראה, סמל
של אומץ וכוח רצון, וכיום הוא
מרצה מבוקש ברחבי העולם עם
סיפורו המרגש.
זיו שילון ם ִ ע
גל הטרור.
תקופה מצערת וקשה לכל
יהודי במדינת ישראל. אבל
באותה נשימה, זו עוד אחת
מהתקופות שאנחנו צריכים לעבור כדי
לממש את זכותנו לגור במדינה שהקמנו,
אחרי כל כך הרבה שנים של ציפייה.
עם הרבה אחדות והרבה כוח נצא מפה
מחוזקים.
פיגועי דקירה.
מעלה בי המון כעס, מחשבות ודאגה על
העולם שאנחנו הולכים בו. הכול מתחיל
ונגמר בחינוך. אני לא חושב שבן אדם
קם בוקר בהיר ומחליט לדקור יהודים,
אלא זה משהו הרבה יותר עמוק ואויבינו
מחנכים אליו מינקות.
מחבל צריך להרוג.
חד משמעית כן. אם הוא מייצר איום ומסכן
חיי אדם אין בכלל שאלה. אבל מעבר
לתחושות הנקם צריך לחשוב גם בצורה
מבצעית. אם מחבל שאנחנו תופסים יכול
לתת מידע מודיעיני על מחבלים נוספים, אז
לפעמים עדיף כך, כדי להציל חיי אדם.
זריקות אבנים.
פשע שצריך להפסיק בכל דרך ואמצעי.
זה שווה ערך למחבל שמסתובב עם
סכין. מה ההבדל?
הר הבית.
משהו שלעולם לא נוותר עליו, ובאותה
נשימה לא נמנע מאחרים להתפלל
בו. ירושלים קדושה לשלושת הדתות
ואנחנו מכבדים כל אדם לפי אמונתו.
כל מה שאנחנו רוצים זה את השקט
להתפלל במקום הכי קדוש לנו.
"הר הבית בידינו".
חד משמעית כן. יש חבלי לידה. צריך
לזכור שהר הבית בידינו משנת 76', שזו
תקופה קצרה מבחינה היסטורית. אנחנו
מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים אבל
צריך להיכנס לפרופורציות. לאמריקאים
לקח 002 שנה להוציא את השחורים
מעבדות, לאפשר להם לנסוע באוטובוסים
ולהצביע. אנחנו מדינה צעירה וצריך
להסתכל על מה השגנו ב76 שנות קיומנו
נוכח כל האתגרים. על דברים טובים צריך
לעבוד קשה, וזה רק עניין של זמן עד
שנגשים את זה שכל יהודי יוכל להיכנס
ולהתפלל שם ללא חשש.
עזה.
געגועים. קודם כל יש לי שם יד
שמסתובבת איפה שהוא. אבל כשאני
אומר געגועים זה לאו דווקא לחבל
הארץ עצמו אלא לאחדות שהייתה לי
עם החיילים שלי, ולעובדה שבמקום הזה
עשיתי מלאכת קודש שהגנתי בגופי על
אזרחי מדינת ישראל. זאת תחושה שאני
לא מצליח לשחרר. אני זוכר איך כל פעם
שהייתי יוצא משם הביתה הייתי יוצא עם
מטען ענק בלב וזה מעלה לי געגוע.
פטריוטיות.
ציונות.
גבעתי.
בית. גבעתי זה הנשמה שלי, המקום
בו גדלתי והמקום שבו קיבלתי את
הערכים הכי טובים שלי בחיי. יש עוצמה
ענקית לראות שילדים נכנסים לגוף הזה
ויוצאים לוחמים, בוגרים, ערכיים ובעלי
יכולת להתמודד עם החלטות הרות גורל
- ובגיל שבשום מקום אחר בעולם לא
מתמודדים עם זה.
פיקוד בצה"ל.
התחושה הכי מספקת בצה"ל. הייתי
אבא של 531 לוחמים ולפני זה גם יותר.
התפקיד הכי מאתגר שיש, ומאידך,
סיפוק ששום דבר אחר בעולם לא יכול
לתת אותו. לקחת בני נוער ולהחדיר בהם
ערכים שאתה מאמין בהם ולראות את
השינוי קורה. זה משהו אדיר ואין תחושה
חזקה יותר מאשר להיות מפקד. ולגבי,
אני לא אומר נואש ומקווה לחזור ולפקד
על חיילים עד שיגידו לי שאין לי שום
סיכוי, וגם אז אני לא אאמין ולא אוותר.
נכה צה"ל.
לא מאמין בזה. מונח שצריך להיעלם.
צריך להגדיר את החיילים שנפצעו
בפעולה מבצעית 'פצועי צה"ל'. חיילים
שנקלעו למצב הזה, עשו כל שביכולתם
כדי להגן ולשמור על מדינת ישראל ועל
אזרחי ישראל. לראייתי הם לא' נכים'
אלא מוגבלים פיזית. מה שהופך בן אדם
לנכה זאת המחשבה שהוא נכה. ברגע
שאתה חושב בתור אדם בריא אז תהיה
אדם בריא ולא משנה מה המגבלה שלך.
חמאס.
ארגון טרור. ארגון שבתוכניות הילדים
בטלוויזיה יושב דובי ומלמד ומדרבן את
הילדים לרצוח ולהכות יהודי ברגע שהם
רואים אותו. כשנחשפים לזה מבינים
מאיפה מגיעה השנאה הזאת, ולמה
אנחנו צריכים להתמודד עם מה שאנחנו
מתמודדים בימים אלו. הדור החדש,
צילום: שלמה מויאל