38 / 52
38
סטודנטים
כשהייתי ילדה קטנה חזרתי פעם מבית הספר וסיפרתי שהילדים קראו לי ‘שוקולד’, אז אימא אמרה
לי ששוקולד זה טעים, וזה היה כמובן הדבר הנכון לומר לי. זאת הגישה שדחפה אותי קדימה לטכניון
ולדוקטורט, וזאת הגישה שאני רוצה להנחיל לנוער בכלל ובקהילה האתיופית בפרט: כן, יש מכשולים ויש
פחדים, אבל אחרי הכול הפחד הוא רק פחד, והשאלה היא במה בוחרים להתמקד. אפשר להתגבר ולהצליח
למרות הכול. תנסו, מקסימום תצליחו.”
וגדלה בקריית מלאכי. “מאתיופיה אני לא באמת
3
, עלתה מאתיופיה לישראל בגיל
1988
שרה נגוסה, ילידת
זוכרת דברים, אבל פעם גיליתי אצלי צלקת ברגל ואבא סיפר לי שזה קרה שם, כשהכנסתי בטעות את הרגל
לסיר לוהט.”
את שנות התיכון עשתה באולפנת צביה ברחובות, “כי אנחנו משפחה מאמינה. נכון שעזבתי את הדת באמצע
השירות הלאומי, אבל לא הפסקתי להאמין באלוהים. להפך, ככל שאני מעמיקה במדע ברור לי יותר קיומו של
פה, אבל מה המקור שלהם אם לא אלוהים?”
ֵ
אלוהים. המפץ הגדול קרה, האבולוציה תק
, כשזוג התורמים האמריקאים ג’ואל וג’ואן קושן הגיעו לתכנית
17
על הטכניון שמעה בפעם הראשונה בגיל
שבה הייתה מעורבת - מועצת הנוער בקריית מלאכי. “התחלתי לדבר איתם אנגלית והם סיפרו לי על הטכניון.
עד אז שמעתי על מכללות בדרום ועל האוניברסיטאות בבאר שבע, בתל אביב ובירושלים אבל לא על הטכניון.
לשמחתי הם לא רק עודדו אותי להירשם לטכניון אלא גם ליוו אותי מאז מבחינה אישית וכלכלית בדרך הלא
פשוטה שלי כאן.”
היו כמובן גם חששות - “מה אם לא אתקבל? ואם אני לא מספיק חכמה?” - אבל בתום השירות הלאומי בבית
“
לראות שקוף
לראות רחוק
, חוקרת במסגרת הדוקטורט
17
שרה נגוסה, ששמעה על הטכניון לראשונה בגיל