Page 22 - מגזין הטכניון | קיץ 2011

ÌÈ˘‡ 22
ד“ר ג‘ודי הן כבר רגילה לספק הבהרות לשם
ן, בעברית, לא האן,“ היאֵמשפחתה הנדיר. ”ה
אומרת במבטא אמריקאי שלא נעלם ב-34
השנים שחלפו מאז השתקעה בישראל. ”הסבים
של בעלי עלו מרוסיה בשנת 5291 ועברתו את
ן‘ )במשמעות של ’כן‘(.“ֵן‘ ל‘הֵ שם משפחתם מ‘ג
ג‘ודי עצמה עלתה מארה“ב ב-8691, ומאז היא
חברה בקיבוץ עין חרוד )איחוד(, שם פגשה את
נחמיה, אביר חלומותיה, ונישאה לו. בישראל
היא סיימה תואר שני ושלישי בספרות
אנגלית, ולימדה מאז בבתי הספר של עין חרוד
ובמוסדות אקדמיים שונים, ביניהם הטכניון.
כאן, במחלקה ללימודים הומניסטיים
ואמנויות, היא מלמדת תקשורת באנגלית
)אנגלית עסקית בינלאומית(, סיפורת באנגלית
וכתיבה אקדמית לתארים מתקדמים.
התלהבותה ומסירותה כבר זיכו אותה פעמיים
בתואר מרצה מצטיינת. ”זו עבודה מרתקת,“
היא אומרת. ”זו מחלקה ברמה גבוהה מאוד,
בכל התחומים, ואני מעריכה מאוד את ראש
המחלקה, פרופסור שרלוט שפירא. ויש כאן
סטודנטים מעולים - תן להם קצה של רעיון,
והם ירוצו קדימה. נכון שבתחום של נימוסים
והליכות יש לישראלים מה ללמוד, ואני
בהחלט רואה בעצמי מחנכת בעניין הזה, אבל
הסטודנטים כאן פשוט מבריקים ונהדרים.“
ËÈȯ Ïȯ‡ ÌÚ È¯È‡ ÙÓ¯Ë
ג‘ודי נולדה בדרום ארה“ב בשנת 4491,
בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אביה
נאלץ להיפרד ממנה כשהיתה בת שישה
שבועות, שכן הוא גויס ונשלח לאירופה, שם
לחם בין השאר בקרב הארדנים. פגישתם
הבאה התקיימה עם שובו מהמלחמה כעבור
שנה וחצי.
ם, שרה, גדלה בעיירה נידחת בצפוןֵהא
קרוליינה. בכיתתה למדו תשעה נערים, ובסיום
התיכון - בשנת 1391 - קיבל כל אחד מהם
מתנת סיום ייחודית: טיסה עם אחד השכנים,
ששמו מוכר כיום לכל: אורוויל רייט.
הוריה של ג‘ודי הכירו בניו יורק. שרה באה לעיר
הגדולה, שם גרה אחותה הבכורה, והתגוררה
עם שותפה שהיתה אחייניתו של הבעלים
של קבוצת הבייסבול האגדית ”הינקיז“.
כשהשותפה הציגה בפניה את בייב רות‘ - אחד
משחקני הבייסבול הטובים בהיסטוריה - היא
לא הבינה מה ה“ביג דיל“.
שרה החלה לעבוד כקופאית בבית קולנוע,
ושם מצאה את אהבת חייה - ארנולד, שהיה
סגן מנהל הקולנוע.
ב-2591 חלה ארנולד בסרטן. ”בימים ההם
סרטן נחשב לגזר דין מוות,“ מספרת ג‘ודי.
”הרופא הצעיר שטיפל בו סיפר לו על ניתוח
חדשני שנוסה כמה פעמים, עם 001 אחוזי
כישלון. מצד שני, אמר הרופא, יש לך חודשיים
לחיות אם לא תנותח.“
בני הזוג החליטו לקחת סיכון, וארנולד עבר
את הניתוח וחי אחריו שלושים שנים נוספות,
עד גיל שמונים. ג‘ודי זוכרת אותו בחיבה
ובהערכה. ”לפני 31 שנה איבדתי את בתי ואת
גיסתי בתאונת דרכים, וזו מכה איומה שאי
אפשר ממש להתאושש ממנה. למרות זאת,
בזכות הדוגמה שקיבלתי מאבא שלי, שהמשיך
לחיות ולחייך למרות מחלתו הקשה, הצלחתי
להתמודד עם האובדן הנורא ולהמשיך הלאה.
אני אדם אופטימי, למרות הכל ובזכות אבי.“
ג‘ודי זוכרת את ימי ילדותה בניו יורק כתקופה
מאושרת: ”מוזיאונים, קונצרטים, הורים אוהבים
ודודה אהובה שהיתה מורה לאנגלית, כמוני
כיום“. עם התבגרותה העמיקה מעורבותה של
ג‘ודי בחוגי השמאל, בעיקר בתנועה לשחרור
השחורים. היא השתתפה בהפגנות רבות, ביניהן
הצעדה לוושינגטון ב-3691, שבה נשא מרטין
לותר קינג את נאומו המפורסם ’יש לי חלום‘,
ובהפגנות נגד המלחמה בוויאטנאם. כיום,
כישראלית, היא לא מאמינה בסיכוי לשלום
בין ישראל למדינות ערב, ומסתפקת בתקווה
לשיפור הצדק החברתי בזירה הפנימית.
ב-6691 הגיעה ג‘ודי לביקור ראשון בישראל
- ”מתוך סקרנות, ממש לא מתוך מניע ציוני
כלשהו.“ היא עבדה במסיק הזיתים בעין חרוד
)איחוד(, ומשם המשיכה לטיול לאירופה.
כעבור שנתיים, אחרי מלחמת ששת הימים,
חזרה לביקור נוסף בישראל. ”נכנסתי כמובן
גם לעין חרוד, ושם אמרו לי שמחפשים מורה
לאנגלית לחברת הנוער.
”השבתי בחיוב - לא היו לי שום מחויבויות ולא
הרגשתי קשר עמוק לארה“ב. החברות שלי כבר
היו נשואות ואני הרגשתי רווקה זקנה - אחרי
הכל, כבר הייתי בת 42!“
בקיבוץ מצאה ג‘ודי את נחמיה. לבני הזוג
נולדו 5 ילדים, והדור הבא כבר כולל כיום 9
נכדים. בשנים האחרונים, בעקבות ההפחתה
בעומס ההוראה, הרחיבה ג‘ודי את עיסוקיה
הפרטיים בתרגום )מעברית לאנגלית( ובעריכה
לשונית )באנגלית(. כיום היא כבר יכולה לצאת
לפנסיה, ”אבל אני אוהבת מאוד את העבודה
כאן בטכניון. עד היום אני מרגישה שכשהגעתי
לטכניון, הגעתי לטופ.“
הדרך
לעין חרוד
ס י פ ו ר ח י י ה ש ל
ן , ה מ ל מ ד ת ֵ ד “ ר ג ‘ ו ד י ה
ב מ ח ל ק ה ל ל י מ ו ד י ם
ה ו מ נ י ס ט י י ם ו א מ נ ו י ו ת