Page 35 - מגזין הביטחון - גיליון מספר 50 | אפריל מאי 2013

לחלק מן המנהיגות הישראלית.
התחשבנות המחבר עם השמאל חוזרת עד לתקופה הקדם־מהפכנית
ברוסיה. הוא מסביר את ההזדהות הקטיגוריאלית של יהודים עם
השמאל המהפכני כרצון להתרחק מכל גינוי והוקעה של פרטיקולויזם
יהודי. האשלייה, שאם יתרחקו היהודים מן הבורגנות ומן הקשר המגונה
למסחר, ראשי המהפכה יחסכו מהם את ביקורתם, מה שלא קרה בפועל.
, בן לאב יהודי שהתנצר שנה לפני קרל מרקס גם הוגה המהפכה עצמו,
הולדתו, לא היה פטור מהאשמות אנטישמיות, אף שהוא עצמו כתב כי
היהדות מחזיקה בדת־דמה המשתקפת בחומרנות של העיסוק במסחר
, נשיאה פרדיננד לסלוהמבטאת היעדר כושר יצירתי ורגישות אסטתית.
הראשון של תנועת העבודה הגרמנית בראשית המאה ה־02, ציין בכתביו,
שהוא שונא את היהודים ורואה אותם כבניה המנוונים של תנועה גדולה,
למוצאו היהודי, לא לסל שחלפה מן העולם (עמ' 7-24). התכחשותו של
מנעה מן הנאצים מלהשליך את ספריו לאש.
האשלייה, שהאשמה והלקאה עצמית יפטרו את היהודים מעויינות
חיצונית, לא נחסכת גם בביקורת על זרם הסוציאליסטי בארץ, בשנות
השלושים. אותו זרם, ששלט בסוכנות היהודית העדיף מתן היתרי עלייה
לבני תנועת הנוער החלוציות על־פני היהדות הזעיר־בורגנית, שמרביתה
נגוזה באש הכבשנים.
המחבר מבהיר, כיצד רעיון המדינה היהודית לא היה פסול רק בקרב
העלה דוד בן גוריוןהשמאל המהפכני דוגמת ה"בונד" והשומר הצעיר (
לראשונה את התביעה למדינה יהודית רק בועידת בולטימור בניו־
יורק ב־1491) אלא גם בקרב ראשי האנטליגנציה הליברלית. הדמות
, מי מרטין בובר הבולטת ביותר בתוכם התגלמה בפילוסוף הנודע,
שלאחר מאורעות תרפ"ט, בהם נרצחו 67 יהודי חברון על־ידי המון
ערבי מוסת, תלה את האשמה ביהודים, שלא הפגינו מספיק רגישות
למצוקה הערבית. גם ב־9391, כאשר ספר לבן חדש של ממשלת
בובר החריף את גל ההגבלות על העלייה לארץ, הביעו צ'מברלין
וחבריו ל"ברית שלום" תמיכה בצעד הבריטי והתנו את המשך העלייה
מלהמשיך בוברבהסכמה ערבית. אפילו הקמת המידנה, לא מנעה מ
ולתמוך במדינה דו־לאומית ובוויסות העלייה ארצה, מה שמוכיח כי
אין קשר בין גאונות פילוסופית לבין ראייה מפוקחת של המציאות
(עמ' 8-36).
התסמונת הסיחרורית לא נמוגה לאחר ניצחונה של ישראל במלחמת
ששת הימים. הפעם התמקדה התסמונת, לעמדת המחבר, בתביעה
להסתלק משטחי הכיבוש, שחוצצים כביכול בינינו לבין השלום המיוחל,
אך ככל שחלף הזמן, כך חש רוב הציבור הישראלי כי התקווה לשלום בר־
קיימא בעתיד הנראה לעין, הולכת ונמוגה.
צמיחתה של תנועת השלום בת־זמננו, כך טוען הפופסור, התרחשה
לאחר הבחירות הכלליות ב־7791, בהן איבדה תנועת העבודה לראשונה
בתולדותיה את השליטה במוקדי הכוח במדינה. או־אז החלו אדריכלי
השלום להציג פרשנות מסולפת למציאות הגיאו־פוליטית החדשה. אחת
מהן למשל התמקדה בהחלטה 242 של מועצת הביטחון, שנתקבלה שבוע
ימים לאחר מלחמת ששת הימים ושמוערכת על־ידם כליבת הפתרון
מזכיר לקורא, שההחלטה לא קראה לוין לסכסוך המזרח־תיכוני. פרופ'
לישראל לחזור לקווי שביתת הנשק מלפני המלחמה אלא למו"מ על
, מי לינדון ג'ונמסון "גבולות מוכרים ובטוחים". הנשיא האמריקני דאז,
שרוחו ריחפה מעל להחלטה, אף הכריז כי חזרת ישראל לקווי שביתת
הנשק, אינה מהווה מרשם לשלום אלא פתח לחידוש מעשי האיבה וראוי,
שייקבעו גבולות מוכרים חדשים המבטיחים לישראל הגנה מטרור,
מחורבן וממלחמה (עמ' 76).
אינו מהסס מלקבוע חד־משמעית כי האשמת תנועת השלום לוין
דווקא את ישראל כאחראית לעוול הנגרם לפלשתינאים וכי עליה
לסגת חד־צדדית מיהודה ושומרון כדי לקטוף את השלום מנותקת מן
המציאות ומאמצת אל ליבה את טענות אוייביה. עמדה זו קרובה ברוחה
לתפיסה שרווחה קרב יהודי גרמניה בזמנו כי יהודי מזרח־אירופה אשמים
באנטישמיות המוטחת בהם או לתפיסת הסוציאליזם המהפכני כי הגורם
לאנטישמיות היא הבורגנות היהודית על עסקיה הטפיליים.
פרדיגמת הילד המוכה המאמץ אל ליבו את האשמות הוריו מופיעה
גם בסיקור האסכולה ההיסטורית הפוסט־ציונית, מי שמנסה לשכתב
את ההיסטוריה של המדינה והתנועה הציונית על בסיס של יחס בלתי־
הוגן כלפי ערביי הארץ ולהשריש את התובנה, שהעויינות הערבית
לישראל היא פועל יוצא של מעשי העוול שלה. פעילותו המחקרית של
למשל, "סופסרה" כך בלשון המחבר בני מוריסההיסטוריון הפוסט־ציוני,
לצורך תימוכין במחנה השלום (עמ' 57).
הרטוריקה המזוייפת, שמטילה רק על ישראל את האחריות לסכסוך
והפוטרת ממנה את הערבים, חוזרת ונשנית לעמדת המחבר ביצירותהם
. האחרון, מחבר גרוסמן דוד וא.ב. יהושוע ,עמוס עוז הספרותית של
"הזמן הצהוב" מרבה לתאר בספרו את הנזקים, שגרם השלטון הישראלי
לאוכלוסייה הכבושה, תוך התעלמות מן העובדה, שהרוב המכריע של
הישראלים מעוניין בהפרדות ממנה כל עוד המהלך לא יתורגם לכדי
איום קיומי. מאחר שהעובדות בשטח, אינן מספיקות לו לסופר לצורך
ניסוח כתב־אישום מלא, הוא מודה בתגבורן, מתוך עלילות בדיוניות (עמ'
.)101-83
נזדעק ב־4491 לכתוב: "אנו עדים לתופעה, שככל אהרון מגד הסופר
הנראה לעין, אין דומה לה בהיסטוריה כולה - הזדהות רגשית ומוסרית
מצד רוב שיכבת האינטליגנציה בישראל ורוב אמצעי התקשורת שלה עם
אנשים המחוייבים להשמדתנו (עמ' 001).
התמוטטות אסכולת אוסלו הפכה לוודאית לאחר שראש הרשות
סירב לראש הממשלה לשעבר, יאסר ערפאת הפלשתינאית בעבר,
לתביעה, שיכריז על קץ הסכסוך, אף כי הוצעו לו 19 אחוזים אהוד ברק
מחמוד מ"שטחי הכיבוש" ולאחר שראש הרשות הפלשתינאי הנוכחי,
, אף הוא אהוד אולמרט, סירב להצעתו הנדיבה של אבו־מאזן , הואעבאס
ראש ממשלה לשעבר, לקבל 59 אחוז מן השטחים. גם האחוזים הבודדים
שהיו אמורים להישאר בשליטתה של ישראל "קוזזו" בשטחים מתוך
הקו הירוק. שני המנהיגים הישראלים היו מוכנים להתפשר על חלוקת
ירושלים ועל השליטה בהר הבית, אך אף הצעה לא פייסה את עמדתם
של ראשי הרשות הפלשתינאית, שהמשיכו להתעקש על "זכות השיבה".
משמעותה כידוע היא החזרת כל הפליטים הערביים ממלחמת 8491,
הם וצאצאיהם בכל הדורות לתוך מדינת ישראל, מהלך שאמור להביא
לחורבנה (עמ' 7-621).
הדיבורים על נסיגות חד־צדדיות פסקו לזמן־מה לאחר כישלון
ההינתקות מרצועת עזה והמלחמה עם החיזבאללה ב־6001, אך גם היום
לא חסרים לקוחות לטענה, שאם ישראל תעזוב את יהודה ושומרון
באופן חד־צדדי, השלום יבוא כהרף־עין.
המחבר מציע רפורמות פוליטיות ומשפטיות כדי להימנע מסתביך
האשמה וההלקאה עצמית, אך בעיקר הוא מדגיש את חשיבות החינוך
כמי שעשוי להצמיח מנהיגות לאומית פרגמטית הנמנעת מהסתבכות
בתסמונת הסיחרורית והיודעת לחזק את הכרתם של בני הנוער בציונות
כתנועת שחרור לאומי של העם היהודי בארץ ישראל.
" נתמכות במראי מקום סינדרום אוסלוכל הראיות המובאות ב"
ובמקורות.
חשיבותו של הספר אינן דווקא בהצגת הטענות, שרובן ידועות לנו
אלא בניתוחן ובסדר הקוהרנטי שמאחד את כולן לכדי תיאוריה פסיכו־
". ראוי לקריאה סינדרום אוסלואנליטית של התופעה הפאתלוגית של "
ולחשיבה, וזאת בלשון המעטה.
35 | הביטחון אפריל-מאי 3102