11 / 40
לפני כמה חודשים, כשצפתה בסדרה "השד
העדתי" שיצר אמנון לוי, הרגישה סמדר מורס
שדמה רותח מרוב כעס. "רציתי להיכנס למסך,
לזעוק 'למה אתם נתקעים בקושי?' מספרת מורס,
מנהלת בית הספר היסודי "נופים" בתל אביב.
"אפשר להציג גם ראייה אחרת על החינוך מזו
שהצטיירה בתוכנית. רציתי לומר להם, 'בואו
תראו את בית הספר שלי'. זו פנינה חינוכית
מרגשת ששוברת את כל הסכמות החינוכיות
של המסכנות. אנחנו לא מקבלים את הנוסחה
שבדרום תל אביב אי אפשר להצליח. אני
מאמינה שיש המון תקווה לעולם טוב יותר,
וזה לא קשור לתקציבים. כי תקציבים לא עיצבו
לי את החלום. דרושה מהפכה שתגרום לילדים
האלה להאמין בעצמם. וזה בדיוק מה שקרה
בנופים. הילדים שלנו כבר לא רוצים להיות
רתכים או פדיקוריסטיות, אלא חוקרי חלל".
כשמורס הגיעה לנופים לפני חמש שנים,
בית הספר הממוקם בלב שכונה בדרום תל אביב
היה רחוק מלהיות מוסד חינוכי מצליח כפי
שהוא היום. "קיבלתי בית ספר 'אדום'", אומרת
מורס, ופניה מרצינות. "כל בית ספר נמדד על
פי פרמטרים שונים כמו האקלים הבית-ספרי,
ההישגים שלו ועוד. בנופים, מדדים האלה היו
הרבה מתחת לממוצע הארצי - וזה היה מדאיג".
זאת, היא ממהרת להסביר, לא רק בגלל ההישגים
הנמוכים, אלא בעיקר בגלל האקלים הבית-ספרי
- הקשור למערכות היחסים בתוך בית ספר
ולאווירה בו. האקלים של כל בית ספר נוצר
מהטמעה של ערכים ומעבודה על היחסים בין
התלמידים ואנשי הצוות. המדידה של האקלים
בבית הספר נעשית במבחני המיצ"ב, באמצעות
שאלון שעליו עונים מורים ותלמידים. השאלות
נוגעות לאירועי אלימות, תקשורת בינאישית
ורווחת התלמידים. "ניקוד נמוך לאקלים בית-
ספרי פירושו אירועי אלימות. זה גם אומר
שילדים לא מאושרים בבית הספר. שהאווירה
קשה", אומרת מורס.
מאז, בהנהגתה, עבר נופים שינויים רבים
ומשמעותיים. בראש ובראשונה, הצוות התחלף
ברובו הגדול. מורות צעירות החלו לאייש את
המשרות שהתפנו. התפישה החינוכית השתנתה,
והמורות הוותיקות החלו להדריך ולחנוך את
הצעירות. מפלס שביעות הרצון עלה. התוצאות
לא איחרו לבוא, ונופים רשם לזכותו הישג כביר:
הוא עובר את הממוצע הארצי בנתוני האקלים,
והישגיו הכוללים במקצועות הלימוד גבוהים
מהממוצע. כך למשל, במתמטיקה, בית הספר
היה בעשירון 4, וכיום הוא בעשירון 01. בשפה,
בית הספר קיבל ציון 6 - לאחר שבעבר הגיע
לסף נמוך מאוד: ציון 1.
איך קרה הפלא? בעיקר בזכות עבודה קשה,
שנלווה לה תהליך מרתק של העצמת הצוות
החינוכי. מורס מתייחסת אל המורות כמשאב
העיקרי של בית הספר. "הראייה שלי היא
הוליסטית. אני לא מחפשת מורות, אלא בני
אדם. אני מחפשת במורה מכלול של תפישות,
גישות, יכולת, תקשורת, רגישות ואמפתיה. אני
מאמינה שמי שיש לו את התמהיל הנכון, יש
לו כלים להשפיע על אישיות של ילד ולשנות
את ה'מודלינג' שלו - האופן שבו הוא מתנהל,
ולהפוך ילד להיות אזרח טוב יותר".
מורס לא הולכת סחור סחור. "אני שואלת
מורות חדשות: 'כשאת פוגשת ילד שמגיע
ממשפחה מורכבת והוא נתון במצב מסוים. איך
את פועלת?'. אני דורשת מהמורות שלי להיות
מסוגלות לראות את האדם האחר. להבין שהוא
זקוק לאמפתיה. אני אנסה לזהות אם המורה
יכולה להרגיש את הכאב או המצוקה. זה מעניין
שבאמצעות דוגמאות כאלה אפשר לזהות את
הגישה של המורה, ולגעת גם בחלקים רגשיים,
ולא רק מילוליים. לגעת לא רק בטקסט הגלוי,
אלא גם בזה הסמוי".
אי של שפיות
בביקור בבית הספר בהפסקת הצהריים, המתנתי
למורס במזכירות בית הספר. לחלל הקטן של
המזכירות נכנסו בזה אחר זה מורות, אנשי
צוות שונים ואורחים, ותלמידה אחת ישבה
בפינה והמתינה בשקט לאמה. השקט נשמר
גם כשתור הממתינים למורס הלך והתארך.
בהישמע הצלצול, הדלת נפתחה ומורס יצאה,
נכונה למלא את כל המשאלות. כהרף עין,
כשהחיוך לא מש מפניה, היא ענתה לכולם,
פתרה בעיות, נתנה הוראות והתור נעלם. כולם
יצאו לדרכם, לכיתות.
מגדל מים צבוע בצבעים בוהקים מקשט את
החצר הגדולה והמזמינה של נופים. בהפסקה
מתרוצצים בה עשרות ילדים, וביניהם ילדי
פליטים ומהגרי עבודה. הקירות מקושטים.
על אחד מהם תערוכת עבודות של תלמידים,
המביאות את סיפורם האישי באמצעות תאים
קטנים מלאי חפצים זעירים. מורס מפנה את
תשומת לבי לעבודות הנוגעות ללב הללו, אבל
לא מפסיקה לרגע להרצות את משנתה. "אני לא
פוחדת מעבודה קשה, כל עוד היא אפקטיבית
ויעילה", היא אומרת תוך כדי הליכה מהירה.
השנה זכה נופים בפרס ארצי על פיתוח הדגם
לליווי וקליטה של מורים חדשים. לחשיבות
שמייחסת מורס לצוות שלה יש משמעות יתרה
בבית ספר כמו זה, הממוקם בלבה של אוכלוסייה
מגוונת: ישראלים משכבות סוציו־אקונומיות
נמוכות, עולים מרוסיה ופליטים ומהגרי עבודה.
לא מדובר בניסיון הראשון של מורס בבית ספר
מאתגר שכזה. לפני נופים היא ניהלה במשך
עשור את האולפן של ביאליק-רוגוזין ואף היתה
בצוות ההנהלה של בית הספר, שהיה לאי של
שפיות לילדים שרובם פליטים ומהגרי עבודה
וחלקם על סף גירוש. לדבריה, היא למדה שם את
החשיבות של האצלת סמכויות ועד כמה קריטי
היחס של אנשי הצוות לחיי הילדים ולהצלחתם
להשתלב וללמוד.
"עבדתי 11 שנה בביאליק־רוגוזין כמחנכת
וכמנהלת האולפן העירוני בבית הספר, ולמדתי
שם הרבה", היא מספרת. "בביאליק־רוגוזין
הכרתי מקרוב סיפורים מורכבים מאוד. היית
צריך לראות תמונה מלאה. לא יכולת לחנך
אם לא ראית את הילד ומשפחתו. היתה לי
חשיפה גדולה לחינוך על כל ההיבטים שלו
- מערכות רווחה, גורמים טיפוליים ויועצים.
ואתה לא יכולת להגיד שאתה עוסק רק בהיבט
הלימודי, אין הפרדה. אני חושבת שמנהל לא
יכול לעשות שינוי בבית ספר לבדו. בשביל זה
הוא צריך צוות איכותי ומשמעותי שצועד יחד
אתו ומטמיע את השינוי".
היחד הזה מתבטא בדאגה של מורס לרווחת
המורים שלה וגם לרווחת התלמידים, שני צדדים
של אותו מטבע. דגם החונכות שמעניקות המורות
הוותיקות לצעירות מהן, שעליו קיבל בית הספר
את הפרס, קשור לרווחה הזו. "כבר בתקופת
החופש הגדול, מוצמדת לכל מורה חדשה מורה
ותיקה שמלווה אותה מבחינה
פדגוגית ורגשית", מסבירה
מורס. לאורך שנת הלימודים
הן נפגשות במשך שעה בשבוע
(שעה "צבועה" במערכת,
סמדר מורס.
"אני לא מחפשת
מורות, אלא בני
אדם"
"אני שואלת מורות
מורס:
חדשות: 'כשאת פוגשת ילד
שמגיע ממשפחה מורכבת
והוא נתון במצב מסוים. איך
את פועלת?'. אני דורשת
מהמורות שלי להיות
מסוגלות לראות את האדם
האחר. להבין שהוא זקוק
לאמפתיה. אני אנסה לזהות
אם המורה יכולה להרגיש
את הכאב או המצוקה"
11
שיעור חופשי
>
יוני 5102