5 / 40
החינוך הפיננסי
מתחיל במורים
, מנכ"ל קופות הגמל
נפתלי כהן
גל וכלנית של הסתדרות המורים
א
ין מחלוקת על חשיבות
החינוך הפיננסי לעתידם של
תלמידי ישראל. המצב הבלתי
נסבל שבו בוגרי מערכת
החינוך יוצאים אל החיים האמיתיים
בלי כל הכשרה פיננסית, שתסייע
להם בקבלת החלטות קריטיות בהמשך
חייהם, לא יכול להימשך. כל הגורמים -
משרדי האוצר והחינוך, ההורים והמורים,
מסכימים שיש לפעול באופן מיידי כדי
שנוכל להעניק לתלמידים ארגז כלים
פיננסי שישרת אותם כאשר יגדלו.
החשיבות של החינוך הפיננסי גוברת כאשר האחריות לניהול החיסכון ארוך
הטווח עוברת מידי המדינה לידיהם של האזרחים הפרטיים. כעת, כל אחד מאיתנו
צריך לכלכל את צעדינו בתבונה ולדאוג להפרשות מספיקות לפנסיה וחיסכון
בקופות גמל, קרנות השתלמות ומכשירים פיננסיים נוספים. כל אלה מחייבים
הבנה של מושגי יסוד כלכליים כמו ריבית, תשואה ודמי ניהול.
למרות ההסכמה הגורפת על חשיבותו של החינוך הפיננסי, הרי שבפועל,
בכיתות הלימוד לא נעשה הרבה כדי לקדם את הנושא. ההצהרות הרבות של
משרדי האוצר והחינוך על חשיבות החינוך הפיננסי והתוכניות החדשות שפורסמו
בעיתונות לא תורגמו לתקציבים, למורים ולשעות לימוד, וכך דור נוסף של ילדי
ישראל מחמיץ את ההזדמנות לרכוש חינוך פיננסי בגיל מוקדם.
הסיבה המרכזית לחוסר ההצלחה עד כה, לצד המחסור התמידי בתקציבים,
היא שמשרדי האוצר והחינוך לא השכילו להבין שהמפתח האמיתי לשינוי הוא
ההשקעה הראשונית במורים. השקעה זו תאפשר להפוך אותם לסוכני שינוי,
שיובילו את הטמעת החינוך הפיננסי בקרב התלמידים, תוך שהם מציגים
דוגמה אישית. לצערי, נכון להיום משרדי החינוך והאוצר אינם רואים במורים
שותפים לדרך, ונמנעים ממתן תקציבים למימון הכשרות וסדנאות בתחום
החינוך הפיננסי.
כמי שמבלה זמן רב בחדרי המורים, אני יכול להעיד שיש מקום רב לשיפור
ההבנה הכלכלית והידע הפיננסי אצל המורים. לצערי, רבים מהם אינם מודעים
די הצורך להשלכות של ההחלטות שהם מקבלים בתחומים כמו חיסכון, אשראי,
משיכת פיצויי פיטורים ותכנון העתיד הפנסיוני. וכשזה המצב בקרב המורים,
כיצד אפשר לצפות שילדי ישראל ילמדו להבין את העולם הפיננסי החדש? מכאן,
שההשקעה ראשונית בחינוך פיננסי למורים היא קריטית להצלחת המהלך כולו.
חינוך פיננסי אמיתי מעניק לאדם כלים פרקטיים, כגון יכולת לקרוא תלוש
שכר, הכרת זכויות בסיסיות בעבודה וניהול פנסיה, וכן ידע בנושאים כמו
שעות עבודה, שכר בסיס, זכויות צרכנים וניהול חשבון בנק. לצד זאת, חינוך
פיננסי מעמיק מחייב התמודדות עם שאלות התנהגותיות שנוגעות לריסון
דחפים, נטילת סיכונים והבחנה בין רצון לצורך - שאלות שהתשובה עליהן
אינה כמותית, אלא מחייבת התבוננות ערכית וחינוכית, הדורשת מעורבות
של המורים.
, חינוך פיננסי לא רק יקנה
OECD
לפי מחקר שנערך בקרב מדינות
לתלמידים ידע וכלים, אלא גם ישפר את הצמיחה ויצמצם את העוני. לכן, קשה
להבין מדוע משרדי החינוך והאוצר מתקשים למצוא את התקציב הנדרש לכך.
ניתן לתקצב את התכנית, או חלקה, על ידי אימוץ ההצעה של רשות ניירות ערך
שלפיה חלק מהקנסות שמוטלים על מפרי חוק בתחום הפיננסי יופנו לתקצוב
חינוך פיננסי - כפי שנהוג בארה"ב.
בית הספר הוא המקום שמקנה לתלמידים ידע וערכים, והגיע הזמן
שהם ירכשו בו גם תודעה כלכלית. שרי החינוך והאוצר חייבים להפנים את
חשיבות החינוך פיננסי ולהפנות לכך את התקציבים הדרושים. רק כך נוכל
להעניק לתלמידים רשת ביטחון פיננסית לקראת הפיכתם לאזרחים ועובדים
במשק הישראלי.
אקטואליה
ממורה למורה
המורה, השמנת!
באחד האמשים קראתי פוסט בקבוצת מורים בפייסבוק, ובו סיפר מורה
שאחת התלמידות פנתה אליו ואמרה לו שהשמין. הפוסט היה קצרצר, ולא
הכיל פרטים נוספים, כמו למשל גיל התלמידה. ייתכן שמה שמותר לילדה
; שהרי הקטנים נראים לנו ככאלה
16
, לא לגיטימי כשמדובר בבת
6
בת
שעדיין לא מודעים לכל סדרי העולם, ולא יודעים טאקט מהו, ואילו
מהגדולים נצפה שיידעו מה אפשר להגיד לזולת ומה לא. ואולי לתלמידה
יש קושי בהבנת קודים חברתיים, והיא לא מודעת לכך שיש דברים שלא
אומרים - כמו למשל, שלא שואלים אדם כמה הוא מרוויח, או מהו גילו?
בעודי חוככת בדעתי מה לענות, התחלתי לקרוא תגובות של חברים
בקבוצה. חלקם דחקו במורה לקחת את התלמידה לשיחה אישית ולהסביר
לה כללי נימוס בסיסיים. אך להפתעתי, חלק מהמגיבים העניקו לתלמידה
לגיטימציה, וקראו למורה לענות לה באופן ישיר, שלא לומר חברי, תשובות
ישירות כמו: "כן, השמנתי". היו שהציעו להשתמש בחוש הומור, אך שוב
עם גוון חברי, ויש שענו שחובה על המורה לנטרל את השאלה ולנסח את
התשובה בסגנון: "כן, השמנתי. אז מה? אני עדיין אותו מורה טוב!".
לי זה ברור כי האמירה "המורה, השמנת!" היא חלק מהשיח וממערכת
היחסים עם תלמידינו. אנחנו שוהים איתם שעות ארוכות, והיחסים בינינו
לא סובבים רק סביב פרק או תרגיל, וטוב שכך. וכן, ידוע כי תלמידינו
ערניים הם ועיניהם חדות. סוגיה מוכרת בהקשר הזה היא כשמורות
הרות, שאינן מעוניינות עדיין לבשר על כך לכל העולם, מותקלות בידי
התלמידים שמאבחנים מיד את ההריון. הן נתפסות לא מוכנות, וכל אחת
בוחרת לענות כמיטב הבנתה. סביר להניח שרבות לא מעוניינות לענות
באופן ישיר על שאלה זו (אני כותבת מתוך ניסיון של מורה בבית ספר
יסודי ואין לי מידע על מה שקורה עם הבוגרים יותר).
בנוסף, בתוך השיח האישי כולנו מקבלות מחמאות על כל פריט חדש שעמו
נגיע לכיתה - תיק, חולצה, מגפיים, תספורת וצבע לשיער. כן, זה קצת
מביך, אבל בעיקר חביב מאוד בעיני ונעים, ואיני מרגישה שאני נוקטת
מוסר כפול כשאני מצהירה שנעים לי לשמוע מחמאות מפי תלמידי, ואילו
הערות אחרות איני מוכנה לקבל. אני שמחה לשיח אישי מכבד, אך לא
לשיח חברי - ואולם, האם ניתן להפריד בין סוגי השיח האלה?
לסיכום, היה מעניין מאוד לקרוא את הדיון שהתפתח בעקבות הפוסט הקצר
שכתב המורה, ואיני יודעת אם אכן סיפר על מקרה אמיתי, או אולי רק
רצה לבחון את הסוגיה ולבדוק את הלך הרוח בקרב עמיתיו, אנחנו המורים.
אני מודה שהשתתפתי בדיון ונקטתי עמדה נוקשה: מורה הוא מורה ותלמיד
הוא תלמיד, ויש הערות שלא יאה שייאמרו מפי תלמידים למורותיהם. כמו
שאין אומרים דברים מסוימים להורים, לצוות רפואי, לפקידי בנק וכו',
אין מעירים למורה הערות אישיות שעלולות להתפרש כחציית גבול או
חוסר טאקט.
הדיון, לדעתי, הוא בשאלה אם לשיח החוץ־לימודי המתקיים מעצמו שעה
שעה ויום יום בין צוות הוראה לתלמידים יש גבולות - ואם כן מהם, ומהו
הקשר של כל זה למעמד המורה? אשמח לשמוע את דעתכם.
המורה אורית
5
שיעור חופשי
>
2017
מאי