65 / 94
עט
השדה
65
באותו יום הבנתי, כי מרוב שאני מחויבת לעשות הסבה מקצועית לליווי רוחני, ומתרגשת
מהכלים ומהתפקיד החדש, אני טועה ומשאירה מאחור את זהותי המקצועית הקודמת,
ושוכחת שהיא משמעותית מאוד לתהליך.
שני
סיפור
לאחר שכבר מכירים אותי ויודעים שיש מלווה רוחנית במחלקה, קורה שמזעיקים אותי
במיוחד כמה פעמים. באחת מהן, האחות שקראה לי מסבירה כי הייתה הפלה מאוחרת
ומבקשת שאבקר אצל האישה. אני נכנסת לחדר שבו אישה שוכבת במיטה ואישה נוספת
עומדת, שתיהן ממוצא אפרו-אמריקני. לאחר כמה דקות מתברר כי האישה שעומדת היא
נציגת הכנסייה שבאה לקחת את העובר לקבורה. האישה במיטה נראית חיוורת וחסרת אונים.
כשאני מבררת עוד קצת, אני מבינה לתדהמתי כי העובר נמצא בתוך תיק קטן שהנציגה
נושאת על כתפה, ושהיא עומדת ללכת. אני שואלת אם תוכל להישאר עוד קצת עד שאשוחח
עם האם. אני מתיישבת לידה, מנסה להתכוונן למקום הכי פנימי וגם רחוק, ומבינה שנכון
לשאול אם היא רוצה להיפרד מהתינוק שלה. אני שואלת את נציגת הכנסייה, המסתכלת
בשעונה ונראית ממהרת, אם זה אפשרי, ובחוסר חשק היא עונה שכן. אני פונה לאם ושואלת
אם תרצה להיפרד מהתינוק. פניה מתעוררות לחיים והיא משיבה בהסכמה. התינוק המת
מוצא מהתיק ומושם בחיק אמו. היא דומעת בשקט. כעבור זמן-מה אני שואלת אותה מה היא
רוצה לומר לו ואם היא רוצה להתפלל למענו. היא מדברת אליו בשקט, אומרת לו שהוא חוזר
למקום שבא ממנו, מברכת אותו שילך בשלווה, שאלוהים ישמור עליו, שהיא שמחה לראות
ולפגוש אותו אף לזמן קצר. אני עונה לה אמן. נשימתה נרגעת ולאחר כמה דקות היא מרימה
אותו ומגישה אותו לאישה מהכנסייה, שלוקחת אותו ויוצאת מהחדר. אני נשארת עם האם
עוד זמן-מה והיא מרשה לי לשבת לידה ולאחוז בידה, עד שאני נפרדת ממנה ומברכת אותה
כי תפילתה תתגשם.
בביקור הזה אני מזהה את החלקים של הפגישה – התיווך בין האם לבין נציגת הכנסייה,
נגור מולה, הבנת הצורך של האם בפרידה מהתינוק, הקשב לתפילת האם למען תינוקה
ִ
הס
המת בזרועותיה, אחיזה בידה וברכת הפרידה. מה מחלקים אלה שייך לעבודה סוציאלית?
מה שייך לליווי הרוחני? אלו השאלות שאני מתחילה לשאול, להעלות למודעות ולדון בהן
עצמי.
בהדרכה, בקבוצה וביני לבין
שלישי
סיפור
יום אחד אני מתחילה את ביקוריי אחר הצהריים ומרגישה שאין לי חשק להיכנס לשום ביקור.
אני מרגישה מדוכאת, בודדה, ריקה. איך אכנס ללוות מישהו רוחנית? אני יורדת במדרגות בין
הקומות, קרובה לבכי, ואומרת בתחושת רחמים עצמיים: “כל מה שאני צריכה זה שמישהו
אחד יאיר לי פנים. מישהו אחד שארגיש שאכפת לו ממני!” באותה שנייה עובר במדרגות לידי
איש בגיל העמידה, עם זקן לבן ופנים מחייכות, ושואל אותי: “מה שלומך?” מתוך ההלם שלי
מתפתחת שיחה קצרה עד לגרם מדרגות הבא. מתברר שהוא רופא קרדיולוג, יהודי שיש לו
בן שגר בארץ באפרת, הוא מתרגש מכך שאני מהארץ ושאני לומדת ליווי רוחני ומאחל לי כל
טוב. פתאום גיליתי שיש לי המון כוח וחשק לכל ביקוריי אחר הצהריים במחלקה.