60 / 94
עט
השדה
60
לכן אנו חיים כל הזמן בתחושה של שונות מסביבתנו. זהו משא כבד מנשוא. השונות מאחרים
משפיעה גם עלינו. אנו שואלים את עצמנו שתי שאלות עיקריות. הראשונה היא, כיצד תופס
אותנו האדם הלבן, הקולט? השאלה השנייה היא, כיצד אני (כאתיופי) תופס את האתיופי שבי,
את צבע עורי? האם אני שלם עם זהותי או לא? השאלה כיצד תופס אותי האדם הלבן היא
שאלה שמטרידה את מנוחתנו. אני מניח שתחושה זו קיימת בקרב התת-קבוצות האתניות
האחרות בחברה הישראלית הלבנה, אך אצלנו עוצמותיה ותדירותה גדולות יותר.
חזרתם של הרבנים והאקדמאים לעבודה בקרב קהילתם בלבד נובעת מתוך תחושת הניכור
והדחייה שהחברה הישראלית נוטעת בהם, תחושה הנובעת מההבדל בצבע העור ולא מרמת
הכישורים. אנו נאלצים להתמודד עם דעות קדומות, עם גזענות ברחוב, בעבודה, בבית הספר,
כמעט בכל צעד, כמעט בכל מקום.
−
באוטובוסים, במועדוני הבילוי
החברה העסקית בישראל ומוסדותיה הרשמיים של המדינה כמעט אינם קולטים לעבודה
מועמדים יוצאי אתיופיה, אלה אם כן התפקידים מיועדים אך ורק להם. פעמים רבות נדחים
יוצאי אתיופיה ולא מתקבלים לעבודה רק בשל צבע עורם. כתוצאה מכך, הצעירים חוזרים
כאמור אל ה"חצר" האחורית של החברה בישראל, אל קהילתנו ואל המיזמים המיוחדים.
בחצר זו אנו בטוחים יותר, כביכול. באופן פרדוקסלי, משם אנו מנסים לומר לקהילתנו כי
אפשר להשתלב בחברה הישראלית, אף שאנו בעצמנו לא הצלחנו לפרוץ ולהשתלב בה
הלכה למעשה.
המפתח העיקרי ליכולתנו להשתלב טמון בחוזקהשל זהותנו האתנית (האתיופית, האתיופית-
יהודית). זאת מאחר שזהותנו חוללה על ידי החברה. בכך שבמשך שנים הציגו אותנו כחסרי
−
תרבות, כחסרי היסטוריה, כאנשים שהגיעו לישראל ממניעים כלכליים ומתוך מצוקה
נשללה מאתנו ההזדמנות להציג את הסיבות האמיתיות לעלייתנו. כך, נוצרה בקרב בני
הנוער שלנו תדמית של נחשלוּת ומסכנוּת. כשהתדמית היא כזו, בני הנוער חיים ללא יכולת
להזדהות עם הזהות האתנית של הוריהם.
היעדרותה של זהות ברורה נובעת מסיבות רבות ומגוונות, אך להערכתי יש שתי סיבות
מרכזיות המחלישות את הזהות. הסיבה הראשונה היא אותו "נרטיב ההצלה", שבו הממסד
מתפאר בכך שהציל במבצעים הרואיים את יהודי אתיופיה. מוסדות אלה מנכסים לעצמם
את מסעם המופלא של יהודי אתיופיה, אף שהגיבורים האמיתיים במסע זה היו יוצאי אתיופיה
בכך שסיכנו את חייהם ואת חיי יקיריהם, על כך שעזבו את כל רכושם ויצאו למסע
−
עצמם
רגלי שגבה מהם אלפי קורבנות. נרטיב ההצלה מצייר את יהודי אתיופיה כאנשים מסכנים
שהמדינה הצילה. הוא מתעלם במכוון מחלקה המכריע של הקהילה ומייחודה בהיסטוריה
הכללית של אתיופיה.
לצד זה, גם הקהילה עצמה כשלה במינוף סיפור העלייה וההיסטוריה המפוארת שלה, בת
אלפי שנות גלות, כגורם מעצב זהות עבור צעירי הקהילה. כך, הם חיים ללא שורשים. יתרה
מכך, הדינמיקה הפנים-קהילתית לא רק שאינה משמרת מיתוסים ואתוס; היא פועלת לפגוע
בהם במכוון, ובכך מעקרת אצל הצעירים כל אפשרות ורצון להזדהות עם השורשים ועם
ההיסטוריה של קהילתם.