מגזין המים הישראלי הנדסת מים 25
בעבור מים וביוב, ובעיקר בשאלה המרכזית שבה יידון מאמר זה והינה: האם
תעריפי המים והביוב במדינת ישראל הם בגדר מחיר או בגדר תשלום חובה
שהינו תשלום מס?
לשאלה זו משמעות רבה, שכן באם תשלום מים וביוב הינם בגדר תשלום
חובה, כלומר מס, המשמעות הינה כי על פי סעיף 1)ב'( לחוק יסוד משק
המדינה, הכנסת היא זו שצריכה לאשר שינוי בתעריפים של תשלום מסוג
”מסים, מלוות חובה, תשלומי חובה אחרים ואגרות”. לעומת זאת, היה
ותעריפי המים הינם בגדר ”מחיר”, לנוכח מאפייני המוצר והשירות, הרי
שבמקרה זה, תיוותר הסמכות לשינוי תעריפי המים בידי רשות המים והביוב,
וזאת ללא צורך בהתערבות או אישור של הכנסת, אישורי שרים או ועדה
מועדות הכנסת.
בקובעו כי תעריפי המים הינם בגדר מחיר המושתת על מאפייני התמורה
והרצון החופשי, נשען בית המשפט העליון, באופן מצטבר הן על לשון
החקיקה והן על שינוי תפיסתי קונספטואלי, כדלהלן:
חוק תאגידי המים וביוב וחוק המים )תשי”ט-9591( הסמיכו לשון החקיקה:
מפורשות את רשות המים והביוב, לקבוע את התמורה בעד המים והביוב.
בנוסף על כך קבע בית המשפט, סעיף 201 )ב( לחוק תאגידי המים קובע
כי ”כל מחיר ישקף, ככל האפשר, את עלות השירות שלו הוא נקבע”. לשון
הסעיף, אשר נוקטת במונח ”מחיר” והמציינת כי זה ייקבע בהתאם לעלות
השירות, מצביעה על כך שכוונת המחוקק הינה כי תעריפי המים הם בגדר
”מחיר” ולא בגדר ”תשלום מס”.
עצם נטילת הסמכות לקבוע שינוי תפיסת המחוקק את סיווג המים:
את מחיר המים מידי רשויות מקומיות והעברתו לידי הרשות המים והביוב,
נבעה בעיקרה משיקולים פרקטיים, אשר בעיקרם הרצון לקבוע מנגנון גמיש
שהתנהלותו אינה מונעת משיקולים שונים, ביניהם פוליטיים, המעכבים
יכולת להגיב לשינויים בעלויות השונות המרכיבות את עלות המים.
על מנת להכריע מהו הסיווג הנכון של תעריפי המים, עמד בית המשפט
העליון על המאפיינים של סוגי התשלומים השונים:
- ”תשלום שאדם משלם דרך כפיה לרשות ציבורית מבלי לקבל ”מס”
תמורה ישירה בעד כספו”. כלומר, בכל הקשור למס, הרי שאין קשר בין
התמורה מאת הרשות לעצם התשלום שנדרש האזרח/ הנישום לשלם.