מגזין המים הישראלי הנדסת מים 26
- המשולמת כידוע גם עקב ”אגרה” במשפחת תשלומי החובה מצויה גם
שירות מסוים, ”למשל, הוצאת תעודת לידה, מתן רישיון או ניהול משפט”.
כלומר, יש קשר ישיר בין התשלום למתן השירות, אלמלא תשלום אגרה, לא
יכול האזרח לקבל את השירות. על אף זאת, אגרה אינה מהווה ”תמורה”
ישירה לשירות במובן הקלאסי או המסחרי,שכן אין לרוב קורלציה בין ערך
השירות לגובה האגרה, והם למעשה אינם תלויים זה בזה.
- לעומת זאת, הינו ”תשלום )לרשות או לגורם פרטי כלשהו( הניתן ”מחיר”
בתמורה לשירות או סחורה שמקבל הפרט. הוא משקף את ערכו של מה
שניתן לפרט ומבטא את כוחות השוק והסכמת הצדדים”'.
התמורה המשולמת עבור מים, מאופיינת בהיותה תמורה מידית וישירה,
בהיותה ריאלית ביחס ישיר החל משלב עלות רכישתה ממקורות ועד
לאספקתה לתושבים )בתוספת רווח סביר לתאגיד המספק את המים
לתושבים(. בסעיף 201 )ב'( לחוק תאגידי המים נקבע כי: ”כל מחיר ישקף,
ככל האפשר את עלות השירות שלו הוא נקבע”, ומכאן נפסק כי קיימת
זיקה בין התשלום לשירותי המים והביוב במדינת ישראל.
לאור זאת בדעת רוב, פסק בית המשפט העליון, כי התמורה המשולמת בעד
מים הינה ”מחיר” ולא ”מס”, כאשר התוצאה האופרטיבית של פסק הדין
הינה כי רשות המים והביוב היא זו שרשאית לקבוע את התמורה הנגבית
בעד המים, וכי אין צורך באישור של וועדה בכנסת למחיר שנקבע על ידי
רשות המים והביוב.
הציבור הרחב מטיל סקפטיות בתועלת
רצון המחוקק לייעל את מנגנון קביעת עלות המים בא לידי ביטוי בהעברת
הסמכות לקביעת מחיר המים לידי גוף קטן ומקצועי, בדמות שר הפנים
בתיאום עם שר האוצר, וקיבל את צורתו הסופית בהעברת הסמכות כאמור
לידי רשות המים והביוב, דבר המעיד על שינוי תפיסתי של המחוקק את
סיווג המים.
בדיעבד, הציבור הרחב מטיל סקפטיות בתועלת אשר הניבה הרפורמה
אשר הפריטה לכאורה את משטר המים, וזאת לנוכח עליית מחירי המים
והתנהלות אשר העשירה את קופת התאגידים, דבר אשר עתיד להוביל
ל”סגירת הברז”, קרי לסגירת תאגידי המים ולצמצום סמכויותיהם, כפי
ממצאי ועדת בלינקוב )ואולם סוגיה זו אינה בתחום רשימה זו(.
עם זאת, עד שנעבור למשטר מים אחר, הסמכות לשנות את התעריפים,
כאמור ברשימה זו, נותרה בידי התאגידים עצמם, לאור מסקנת בית המשפט
העליון כי המדובר בתשלום מסוג ”מחיר”.
הליכי גבייה מצד תאגידי המים
שאלה נוספת שיש לדון בה, על מנת להשלים התמונה נשוא רשימה זו,
היא במשמעות הליכי הגבייה המנהלית שבהם נוקטים תאגידי המים,
על מנת לגבות תשלומי מים וביוב, אשר נפסק שהינם בגדר ”מחיר” ולא
”מס”. שאלה זו לא נדונה בפסק הדין, אך סבורני שהיא קשורה בקשר אדוק
לתוצאת פסק הדין.
פקודת המסים )גביה(, חלה על תשלומי חובה ומיסים אך לא על ”מחיר”,
ועל כן יש לסבור לכאורה כי אין אפשרות חוקית מצד התאגידים לנקוט
בהליכי גבייה כנגד סרבני תשלום מים וביוב, ואולם סעיף 93, לחוק תאגידי
מים וביוב )תשס”א-1002( - )להלן: ”חוק תאגידי מים וביוב”(, יצר הסדר
על פיו ניתנה לתאגידים הסמכות לנקוט בהליכי גבייה מנהלית כאילו היו
תעריפי המים ”מס” כמשמעותו בפקודת המסים גבייה.
המחוקק מצא לנכון להותיר בידי תאגידי המים והביוב, כח רב עוצמה לנקוט
בהליכי גבייה מנהלית כנגד אזרחים, על אף העובדה שתעריפים אלו על פי
פסיקת בית המשפט העליון, אינם מהווים מס, כי אם תמורה ומחיר, בגין
שירות בסיסי המסופק על ידי רשות המים לאזרחים.
במצב הדברים הקיים, התאגידים שמפעילים שיקול-דעת עסקי של רווח
והפסד, מחזיקים בסמכויות ענישה של ממש. באופן חסר תקדים, עשוי
אזרח בישראל להיות חשוף לקנסות העולים לעתים מיליוני שקלים בשנה.
לשם המחשת האמור, יש ליתן את הדעת לקנסות המושתים על מפעלים
המזרימים שפכי תעשייה מכוח כללי תאגידי מים וביוב )שפכי מפעלים
המוזרמים למערכת הביוב( )תשע”ד-4102(. לגבי חיובים אלה, קיימת
לעיתים התחושה יותר המדובר בחיובים דרקונים, בין היתר לאור העובדה,
כי הינם תלויי נקודת דיגום והשפעת ערכים המותרים להזרמה המשתנים
שאלה נוספת שיש לדון בה, על מנת להשלים
התמונה נשוא רשימה זו, היא במשמעות הליכי
הגבייה המנהלית שבהם נוקטים תאגידי המים,
על מנת לגבות תשלומי מים וביוב, אשר נפסק
שהינם בגדר ”מחיר” ולא ”מס”. שאלה זו לא נדונה
בפסק הדין, אך סבורני שהיא קשורה בקשר אדוק
לתוצאת פסק הדין