19.06.15 | ב' תמוז תשע"ה| 165 גליוןשביעי | 16
המשפחה הלוחמת
כשמשפחת ברק רוצה להיפגש זה קורה במילואים. האב ושני בניו
משרתים יחד בגדוד צנחנים במילואים. יחד הם שרתו בקווים וגם
לחמו יחדיו ב'מלחמת לבנון השנייה'. "הרבה יותר קל להיות איתם
בלבנון מלהביט בטלוויזיה ולשמוע על איך חיילנו לוחמים"
במשפחות רגילות כשמישהו יוצא למילואימ פירושו
של דבר שהוא נאלצ לעזוב את המשפחה לכמה ימימ
או שבועות. אצל משפחת ברק ה יפור הוא הפוכ:
מילואימ זו יבה לאיחוד משפחות. אבי המשפחה,
משה ברק, כבר 74 שנה הולכ למילואימ בגדוד נ"ט
בחטיבה 155. הוא בנ 86, הלוחמ הכי ותיק בגדוד אולי
גמ בצה"ל, תופעת מילואימ ייחודית בפני עצמה, אבל
זה לא הכול. שני בניו של משה, עמית ורועי משר
תימ יחד איתו. כשהמ יוצאימ למילואימ המ יוצאימ
כמשפחה. יחד המ עושימ מילואימ, יחד המ יוצאימ
למבצעימ ומלחמות.
משה ברק השתחרר בשנת 86' אחרי שירות דיר
בגדוד-202, מפקד הפלוגה שלו היה אמנונ ליפקינ
שחק. את המשכ השירות עשה ב יירת 'שקד' תחת
עמו ירקוני ופואד. בפקודת רפול הוא יצא להקימ
את גדוד הנ"ט שאחר ככ הפכ לחטיבה 155. לא מעט
אלופימ ומפקדימ בכירימ עברו דרכ החטיבה הזו
"יש מילואים? אנחנו כולנו הולכים". מימין, עמית, משה וערן ברק
עמית ברק:
אלו שעדיין באים למילואים מגשימים
את ערכי הסולידריות שיש בעם ישראל.
יש עדיין הרבה כאלו למרות הכותרות.
הצבא מצמצם את השורות אבל החבר'ה
ממשיכים לבוא
ישי פרידמן
של הצנחנימ. מתנ וילנאי, גיורא איילנד, בני גנצ,
טל רו ו, גדי שמני, אביב כוכבי וניצנ אלונ, כולמ
עברו דרכ הפיקוד של החטיבה וידעו לתת את הכבוד
לוותיק החטיבה, משה ברק. לפני 51 שנה השתחרר
בנו של משה, עמית, מגדוד 098 של צנחנימ ואחרי
כמה שנימ האח השני, רועי, ושניהמ ביקשו העברה
לגדוד המילואימ של אבא. מאז, צוות משפחת ברק
לא מפ פ ימ מילואימ.
מפצלים כוחות
בינתיימ השלושה ה פיקו לעבור כמה מבצעימ ומ
לחמה אחת אמ כי המ מ רבימ לקרוא לה 'מלחמה'.
"זה היה יותר ביזיונ מאשר מלחמה", קובע האבא
במילימ פורות. לא פעמ שואלימ אותמ אמ זה לא
מ וכנ שכל בני המשפחה משרתימ ונלחמימ ביחד
והתשובה הקבועה היא ש"זה לא יותר מ וכנ מלנ וע
כל המשפחה באוטו אחד".
אבל היו מפקדימ שלא לקחו יכונ. ככ קרה למשל,
שבאימונ עמ מ וקימ נכנ ו כל השלושה למ וק אחד.
המשפחה, שלמעשה מחזיקה את הכוח הרפואי של
הגדוד: האבא אחראי על פינוי הפצועימ בתאג"ד,
רועי הבנ הוא חובש בתאג"ד ועמית הוא לוחמ הפלוגה
המ ייעת במחלקת הת פוקת-פינוי שמפנה פצועימ.
כשהקצינימ של הגדוד קלטו שכל המשפחה על מ וק
אחד המ מיהרו לפצל כוחות.
"הכי טוב לעשות מילואימ ביחד", מ ביר משה,
"מה עדיפ? לשבת בבית לראות בטלוויזיה את חיילי
צה"ל בלבנונ ולאכול את הציפורניימ בלי לדעת מה
קורה איתמ? כשאנחנו ביחד אני לא אוכל ציפורניימ.
לאבא פולני זה הרבה יותר קל להיות איתמ בלבנונ
מאשר להביט למרקע מרצד ולקוות לטוב".
אז באותה מלחמה בלבנונ האבא לא אכל את צי
פורניו אבל לא היה קל למשפחת ברק, בייחוד לאמא.
המשפחה התגוררה בנצרת עילית והעיר הייתה מט
ווחת בטילי חיזבאללה. כל הבנימ והאבא היו בלבנונ
ואפילו הבת הייתה מגוי ת בגבול הצפונ. "תראה זה
אכנ לא פשוט", אומר משה, "אבל יש גמ יתרונות,
לא צריכ לעשות כבי ות לכולמ, בישולימ עניינימ,
אבל ב ופו של יומ כולמ רגילימ זה. כשיש מילואימ
אנחנו כולנו הולכימ".
לא עוזב את הגדוד
אז מאיפה מגיעה כל מוטיבציית ההתנדבות הזו?
בגדול זו תפי ה חינוכית שעוברת במשפחה,
שהשירות במילואימ והנתינה למדינה היא זכות
צ י ו נ ו ת