Page 41 - מגזין הטכניון | קיץ 2013

41
אישי
טור
אילן," קראתי, "היי, אילן, חכה לי."
הוא נעצר בשדרת אולמן והסתובב אלי. נרתעתי קלות.
"אתה יודע..." ניסיתי למצוא את המילים הנכונות. "אתה יודע
שהעיניים שלך מכוסות לגמרי בבנדנה שחורה, נכון?"
הוא הנהן בשלווה. "כן," אמר, "אני מתאמן באקולוקציה. מיומנות
מופלאה."
"סליחה?" שאלתי.
הוא הסתובב והחל להתרחק ממני בצעד עיוור ובטוח. הדבקתי אותו
והלכתי לצדו - שרק לא ייפול לאיזה בור.
"אקולוקציה היא חוש העטלף שלי," הסביר אילן. "אתה יודע
שעטלפים עיוורים כמעט לגמרי, נכון? טוב, הם הרי מכוערים וחיים
בעיקר בחושך, אז הם לא ממש צריכים ראייה טובה. בכל אופן, הם
יכולים לחוש את הסביבה באמצעות הצווחות שהם משדרים - גלי
הקול מוחזרים ממשטחים, מעצמים ומיצורים חיים, והעטלפים
משתמשים באוזניים המשוכללות שלהם כדי לקלוט את ההדים
ולנתח את המרחב."
זקוק לאקולוקציה? אתה לא עיוור!" אתה"אבל למה
"נכון," הסכים אילן, "אבל תחשוב כמה בעיות זה יכול לפתור לי.
אתה הרי יודע שאני תמיד פוסל בחורות - אפילו היפות ביותר -
בגלל דברים קטנים: האף, צורת העיניים, התסרוקת. והנה, מאז
שהעיניים שלי מכוסות אני שמח בחלקי."
"ואיך תצליח ללכת ברחוב, לחצות כביש? הרי אקולוקציה זה עניין
לעטלפים, ואתה - טכניוניסט או לא - רק בן-אדם. אתה באמת
מאמין שהאוזניים שלך מתאימות למשימה?"
"זה לא עניין של אמונה," אמר בשלווה. "התחלתי לנסות את זה
בעקבות קריאת מחקר חדש, של חוקר שניסה להבין אם גם בני
אדם יכולים להשתמש באקולוקציה. היו לזה רמזים בהיסטוריה
- אנשים עיוורים לגמרי שהצליחו להסתדר בעולם באמצעות
המיומנות הזאת - אבל החוקר הזה רצה להבין האם רק מתי מעט
מסוגלים לראות בעיניים עצומות, או שהמיומנות הזאת היא נחלת
כולנו."
הוא נעצר, ופתאום שמתי לב שהגענו לפתח של הבניין להנדסת
חשמל.
"אילן! באת לאסוף אותי!" בת-זוגו החדשה הגיחה מהבניין ושילבה
את ידה בידו. הוא מיהר להציג אותי.
"תכירי, אילנה, זה רועי. בדיוק הסברתי לו על אקולוקציה. הוא יודע
שאני לא רואה כלום כבר שבוע."
חייכתי בנימוס. אילן החל ללכת והמשיך בהסבר. "אז החוקר ההוא,
דניאל רואן, לקח נבדקים עיוורים ונבדקים רואים, כיסה להם את
העיניים ומיקם אותם במרכז מעבדה למציאות וירטואלית. הם
שידרו צלילים באורכי גל שונים, ובזכות ההחזרים הצליחו כולם -
הנבדקים משתי הקבוצות - למצוא את דרכם במעבדה ולזאת את
החפצים שנמצאים בה. והכל בלי אביזרים משוכללים או מקלות
הליכה, רק באמצעות שמיעה!"
"שוב הסיפור הזה?" שאלה אילנה, משועשעת. "כבר סיפרת לו על
אחוזי ההצלחה?"
"בדיוק עכשיו!" צהל אילן. "יש אנשים שטובים בזה יותר - אני אחד
מהם, נראה לי - והם לאו דווקא עיוורים. העיוורון אינו מקנה לך
כישורי אקולוקציה טובים יותר. החוקרים מאמינים ששימוש במיומנות
הזאת משפר אותה. בגלל זה אני מתאמן כבר עכשיו."
"ו... איך זה עובד?" שאלתי. אילנה שילבה את זרועה בזרועו בחיבה.
"נהדר," אמר בהתלהבות. "בהתחלה היה קשה, אבל התרגלתי,
ועכשיו - כל עוד אני מדבר - אני מצליח ללכת ברחוב בלי
להתנגש ביותר מדי אנשים. וככה הרבה יותר קל להתחיל לדבר
עם אנשים ועם בחורות. כמו אילנה, למשל. נפגשנו רק לפני שבוע,
ואני כבר יודע שהיא אהבת חיי, בלי שראיתי אותה אפילו פעם
אחת."
מוזיקת מעליות נעימה עלתה לפתע מכיוונה של אילנה. היא
שלפה את הטלפון הסלולארי שלה ופרשה הצידה. עקבתי אחריה
בסקרנות. היא נראתה מאושרת.
"אילן!" אמרה כשסיימה את השיחה. "אתה לא מאמין! התקשרו אלי
עכשיו מסוכנות הדוגמניות. אני יודעת שלא סיפרתי לך על זה, אבל
הם ביקשו לחתום איתי על חוזה!"
הוא היסס. יכולתי לראות על פניו את המאבק המתחולל בנפשו. ידו
התרוממה.
"אל תעשה את זה," לחשתי לו, אבל ידו לא נעצרה. הוא קרע את
הבנדנה מעל עיניו ובהה באילנה בעיניים קרועות לרווחה.
"אה," אמר. "אני... אני ממש שמח בשבילך."
נאנחתי. יש דברים שרואים טוב יותר בלי עיניים.
המאמר המקורי:
Identification of the lateral position of a virtual object
based on echoes by humans; Rowan, Allen et al;
.Hearing Research, 2013
אהבה
עיוורת ש ו ח ר מ ד ע
י צ ז נ ה
ו ע
ר
ש ל
ו ר
ה ט
"
סיפור על אהבה וחושך: עלילותיו של איש העטלף בפקולטה להנדסת חשמל