Page 22 - מגזין הטכניון | חורף 2010

אינדיבידואליזם, חומרנות, השמנה, התמכרות
למחשב - אלה רק כמה מהתופעות ההולכות
ומתפשטות בחברה הישראלית, כמו בעולם
המערבי כולו. הנוער הישראלי - ”חומר הגלם
האנושי“ שמרכיב את צה“ל - משקף את
התופעות האלה במלוא עוצמתן.
”בעבר התייחס הצבא לכל אותם שינויים
כאל תהליכים חיצוניים לו,“ אומר סא“ל אייל
פרוכטר, הפסיכיאטר הראשי וראש הענף
הקליני בצה“ל. ”כאילו הצבא הוא פלנטה
נפרדת שכל התהליכים ה‘אזרחיים‘ האלה
אינם רלוונטיים לה. כאילו השינויים הללו אינם
מחלחלים לתוך הנורמות הצבאיות, התיפקוד
האישי, המוטיבציה.
”התפיסה שלנו כיום שונה לגמרי. כיום ברור לנו
שאנחנו, כצבא, חייבים להתייחס להתפתחויות
האלה ולהגיב להן נכון, כי ה‘תוצרים‘ הבולטים
ביותר של אותו שינוי - הנוער המתגייס לצה“ל
- הוא ההון האנושי שלנו.“
¯·ÚÓ· ‰Ï‡‰ ÌÈÎÈω˙‰ ÌÈÙ˜˙˘Ó Íȇ
øȇ·ˆ ˙Â¯È˘Ï ˙ÂÁ¯Ê‡Ó
בילדותנו הפעלנו ללא הרף את ’השריר החברתי‘:
כדורגל אחר הצהריים, פעילות בתנועת נוער, וכן
הלאה. כיום השריר הזה מנוון למדי בקרב ילדים
ובני נוער. צעיר בימינו יכול להעביר שעות
וימים בפעילות חברתית וירטואלית, בלי לפגוש
אפילו חבר ממשי אחד. הוא משחק באינטרנט
עם יריבים מקוונים, גולש בפורומים, מדבר
- חיי חברה SMSעם חברים, מתעדכן ב- ICQב-
וירטואליים לגמרי. ופתאום הוא מתגייס ומוצא
את עצמו באוהל 11 עם עוד עשרה בחורים
אמיתיים לגמרי. במקרים רבים זה הלם מוחלט.
יחד עם דעיכת השריר החברתי עולה האגואיזם.
אם פעם היתה לנו חברה מגויסת, שמאפשרת
לרתום את אנשיה לטובת מטרות לאומיות, כיום
ישנה התכנסות של האינדיווידואל לתוך עצמו,
התמקדות באינטרס האישי. ברור שבעולם כזה,
השירות הצבאי אינו נתפס כחלק טבעי מהחיים.
לתת שלוש שנים מהחיים לטובת גוף שמטרותיו
אינן מטרותיי - גוף שאינו משרת אותי, אלא
להיפך - זה לא משהו מובן מאליו.
ø‰Ê‰ ¯ÚÙ‰ ÌÚ ÌÈ„„ÂÓ˙Ó Íȇ
רוב מדינות המערב ביטלו את שירות החובה,
מפני ששירות כזה אכן נתפס כמשהו הנוגד
את ’רוח הזמן‘. שתי יוצאות הדופן בעניין זה הן
ישראל ושוויץ. שימורו של מערך החובה בישראל
אינו נובע רק מן האיום הבטחוני האובייקטיבי,
אלא גם מן ההבנה שלשירות הצבאי יש ערך
חברתי עמוק החורג מהמשימה הצבאית. זו
בדיוק הסיבה לכך שכיום, בניגוד לעבר, אנחנו
עושים ככל יכולתנו כדי למנוע נשירה על רקע
נפשי. אם פעם נטה הצבא לוותר על חיילים
הסובלים מבעיות נפשיות ולהעניק להם פטור,
הרי שכיום אנחנו נלחמים על כל חייל. זה
ש ו מ ר נ פ ש ם
Áˢ· Ìȯ‚· 22
ס א “ ל א י י ל פ ר ו כ ט ר , ה פ ס י כ י א ט ר ה ר א ש י
ש ל צ ה “ ל , מ ד ב ר ע ל צ ב א ו ח ב ר ה , ט כ נ ו ל ו ג י ה
ו ג ר י ז , ח ו ס ן נ פ ש י ו מ ס ע ו ת ל מ ז ר ח
ב ית ספר להתמ ו דד ות
אייל פרוכטר גדל בחיפה, למד בעירוני ה‘ והיה חבר בתנועת הצופים. לאחר התיכון
הוא נרשם לטכניון, כעתודאי. ”רציתי להיות בשייטת אבל זה היה בלתי אפשרי
בגלל המשקפיים, ולקורס חובלים לא רציתי ללכת.“ כך הוא התגלגל ללימודי
רפואה בטכניון, וכאן פגש את אשתו, ד“ר רונית בק-פרוכטר, כיום גינקולוגית
במרכז הרפואי ”העמק“.
אחרי סטאז‘ בבית חולים ’העמק‘ התגייס פרוכטר לצה“ל ושירת כרופא גדודי ואחר
כך חטיבתי, ובהמשך שירת כמפקד גף הרפואה בבית הספר הטכני של חיל האוויר.
אחרי התמחות בפסיכיאטריה )בבית חולים העמק ובמרפאה המרכזית בתל
השומר( הוא מילא סדרה של תפקידים בחיל אוויר, ואחרי מבצע ”עופרת יצוקה“
הוא מונה לתפקיד הנוכחי: ראש ענף קליני ופסיכיאטר מחוזי ראשי של צה“ל.
”הלימודים בטכניון - תקופה נהדרת. נכון שהמדע הבסיסי שלמדתי שם לא עוזר לי
באופן ישיר בעבודה היומיומית, אבל זה היה בית ספר ללימוד, להתמודדות, להבנה
של חומר. לא שלא קיללתי את הלימודים באותו זמן, אבל כיום ברור לי שזה היה
פרק חיים חשוב. בשלב הלימודים הקליניים עברנו יחד הרבה חוויות, חלקן קשות,
וזה משהו שמשאיר בך זיכרון משמעותי, ממש כמו שירות צבאי.“
סא‘‘ל ד‘‘ר אייל פרוכטר.
: דובר צה“ל
צילום