Page 23 - מגזין הטכניון | חורף 2010

23 Áˢ· Ìȯ‚·
תהליך שהתעצם בחמש השנים האחרונות,
ובהחלט אפשר להרגיש את התוצאות בשטח
- אפילו בהתייחסות הציבורית. כיום, אם
מתברר שאישיות ציבורית כלשהי לא שירתה
בצבא בגלל פרופיל נמוך, היא תזכה לתגובות
שליליות בתקשורת ובציבור.“
ø˙˙ÁÂÙ Ô“·˜Ï ˙ÂÈÙ‰ ˙ÂÓ΢ ˙¯Ó‡ ˙‡Ê
”להיפך, כמות הפניות לקציני בריאות הנפש
עולה, וזו כמובן תוצאה של הפתיחות הגוברת
בחברה. אבל למרות הגידול בפניות, פחות
חיילים מקבלים פטור. במקום פטור הם
מקבלים טיפול - ומרוויחים שירות צבאי. כי
השירות הצבאי, על פי התפיסה שלנו, מועיל
לא רק לצבא אלא גם לחייל. אני טוען שמדובר
באינטרס משותף: כשאנחנו מתעקשים על כל
חייל, הצבא מרוויח חיילים מטופלים ומועילים,
והחיילים האלה מרוויחים חוסן נפשי וביטחון
בעצמם. כי חייל שמשובץ במקום הנכון,
ומטופל באופן הולם, יסיים את הצבא כמו
שצריך וייצא לחיים האזרחיים מחוזק. לא
חשוב עם הוא היה מכונאי, קשר, טבח או
לוחם - אם הוא שירת שירות מועיל, זה הישג
אישי משמעותי שהוא ייקח איתו להמשך דרכו
בחיים. וגם אם הוא כועס כרגע, בתחילת הדרך,
על ההתעקשות שלנו עליו -בהמשך הוא יגיד
לנו תודה.
“˙ÂÁ˜ϓ‰ È˘ ˙‡ ÏÈ·˜Ó· ÌÈ˙¯˘Ó Íȇ
ø‡·ˆ‰Â ÏÈÈÁ‰ ≠ ‰Ï‡‰
זה כמובן אתגר מורכב. בניגוד למערכות
אזרחיות של פסיכותרפיה ופסיכיאטריה,
שטובת המטופל היא מטרתן המוצהרת
היחידה, המערכות הצבאיות המקבילות
מחויבות גם לצבא, או למשימה הצבאית.
אם אנחנו מניחים שיש כאן אינטרסים שונים,
מנוגדים, מתעוררת דילמה אתית לא פשוטה:
האם מותר לנו להכפיף את טובת החייל לטובת
המשימה? אבל אם אנחנו מתבוננים בתמונה
הגדולה, אפשר להבין כיצד שתי המשימות
הללו מתמזגות. זה האינטרס המשותף שאני
מדבר עליו.
גם לחייל וגם למפקד חסרה, לעתים, הראייה
הזו. כל אחד מהם מתמקד במשימה קצרת
מועד - החייל שואף לקבל את ההקלה, ואילו
המפקד מתעניין במשימה הצבאית. הלילה
הוא אמור לבצע שני פטרולים, לאייש שלוש
. x עמדות שמירה ולהציב מארב בנקודה
בנקודת הזמן הזאת, חייל עם בעיה נפשית
הוא, מנקודת הראות של המפקד, בגדר הפרעה.
הנטייה הטבעית של אותו מפקד תהיה לדחות
את הטיפול בחייל למועד מאוחר יותר, אחרי
השלמת המשימה.
תפקיד אנשי המקצוע בצבא הוא לטפל בחייל,
להבהיר למפקד את חשיבות עיתוי הטיפול
ולדאוג להדריך את המפקד )בכפוף לסודיות
הרפואית( כיצד להתמודד בצורה המיטבית עם
החייל המתקשה.
ÌÂ˙· “Á¯ÊÓÏ ı¯ÈÓ‰ “ ˙‡ ¯È·ÒÓ ‰˙‡ Íȇ
øȇ·ˆ‰ ˙Â¯È˘‰
המסע לחו“ל הוא לא המצאה ישראלית. הוא
מעוגן בכל התרבויות הקדומות, כפי שאפשר
ללמוד מהאודיסיאה, מעלילות גלגמש ומהמסע
של אברהם. צעירים מכל העולם מקיימים כיום
מסעות כאלה. הפסיכואנליטיקאי קרל יונג
הסביר שהמסע המוחשי הזה - מסע שנערך
בבדידות, רחוק מהבית ומהמשפחה - הוא גם
מסע פנימי לתוך הנפש.
אפשר לטעון שהשירות הצבאי עשוי להוות
מסע כזה, אבל בצבא אין אלמנט של בדידות,
וכיום הולך ומתפוגג גם האלמנט של ניתוק
מהבית. הטלפון הסלולרי מאפשר לחייל
להתקשר להוריו, ולהורים - לטלפן למפקדיו.
לכן השירות הצבאי אינו מסע במובן שעליו
מדבר יונג. הוא יותר ”בית ספר דור ב‘.“ אם
פעם ”סגרנו“ שלושה שבועות בצבא בלי
לתקשר עם ההורים, היום זה כבר לא קיים.
אז למה נוסעים למזרח? אולי כדי להתרחק
מקשיי השירות ומההתבגרות המוקדמת
שהשירות כופה עלינו. ואולי פשוט כי זה
מסע חשוב שמאפשר לנו בהמשך לבנות חיים
נורמליים ובריאים מבחינה נפשית.
˙·¯ÂÚÓ ‰˙‡ ‡·ˆ‰ ÏÚ ‰ÚÈÙ˘Ó „ˆÈÎ
ø˙ȯ‰
למעורבות הגדלה של ההורים, ולזמינות
הנדרשת מהמפקדים, יש כמובן גם השלכות
שליליות. אפשר לקטר על זה עד מחר, אבל
זה אחד מאותם שינויים תרבותיים שאנחנו
לא חסינים בפניהם. אם פעם נהגנו, כנערים,
לצאת לטיול טרמפים של שלושה ימים בלי
שום אמצעי קשר, היום זה לא יעלה על הדעת.
אפילו מי שמטייל במזרח מעדכן את ”העורף“
במייל או בטלפון כמעט על בסיס יומי.
הידיעה כי ”ההורה מעודכן באופן שוטף“
עלולה לגרום למפקד לחוש שהוא נתון
לביקורת רציפה, לטוב ולרע. יש בכך כדי לשפר
את היחס ואת ההתנהלות, אך לעיתים הדבר
יכול לפגוע גם במשימה ואפילו בשיקול הדעת
הפיקודי וביכולתו של המפקד לקבל החלטות
נכונות.
ÈÙÏÎ È˙¯Â˘˜˙‰Â ȯ·Ȉ‰ Á¯‰ ¯ˆÂ˜ ÌÚ ‰ÓÂ
ø‡·ˆ‰
החברה בכלל מתאפיינת בקוצר רוח. אנחנו
חיים בחברה אלימה יותר, מיידית יותר,
סובלנית פחות כלפי כל דבר - פוליטיקאים,
הממסד הרפואי ובוודאי גם הצבא. הורים
רבים, ובוודאי עורכי דין ועיתונאים, פונים
לצבא בנימה מאיימת, בדרישות שאינן תמיד
סבירות. זו כמובן הכללה, אבל צריך להבין
שאנחנו מתמודדים לעתים קרובות עם טענות
לא מנומקות, והנשק היחיד שלנו הוא האמת
- הטיעון המקצועי, השקיפות, העבודה עם
קריטריונים עקביים וברורים.
דווקא בנושא ההתאבדויות, נושא רגיש
במיוחד, ראוי לציין לטובה את השינוי שחל
בתקשורת בשנים האחרונות. תסמונת ורתר
- העובדה שעיסוק תקשורתי בהתאבדויות
מגדיל את שיעור ההתאבדויות - הוכחה כבר
מזמן, וכיום העיתונאים מבינים שיש להם
אחריות בעניין הזה ונוהגים באיפוק רב. הודות
לשינוי הזה, והודות לליווי שאנחנו נותנים
למפקדים בעניין של טיפול בפרט, חלה ירידה
משמעותית בממדי התופעה הזאת בשלוש
שנים האחרונות. ברור שכל התאבדות היא
טרגדיה, ושאסור לנוח על זרי הדפנה בעניין
זה, אבל המגמה בהחלט נכונה וחיובית.
Ìȇ· ÔÈ‡Ó ¨È‚ÂÏÂÎË ÍÎ ÏÎ ¯ÚÂ ÌÚ
øÌȇÂÎÓ‰
זה באמת נושא שמעסיק אותנו, כי לא חשוב
כמה מתקדם יהיה הצבא שלנו - תמיד יהיה
. בסוף היוםlow-tech בו רכיב משמעותי של
מישהו צריך לגרז את הטנק. בעבר היו בתי
ספר מקצועיים שהכשירו את הקאדר הזה
של טכנאים ומכונאים. כיום זה כבר לא קיים,
ואנחנו צריכים להכשיר בעצמנו את האנשים.
ברור אם כן שחסרים לצבא, בעמדות מסוימות,
הרבה חיילים. אחת המשימות המרכזיות
שלנו היא לסייע בהתאמה הנכונה של האדם
לתפקיד. אדם עם בעיית קשב לא יהיה טייס,
אבל הוא עשוי להיות לוחם מעולה. הוא עשוי
להיות מכונאי מצוין. בגלל זה אתגר השיבוץ
הוא עניין מהותי כל כך ונשען במידה רבה על
גורמי המקצוע.
ÔÒÂÁ Â‰Ó Ï·‡ ¨ÈÙ‚ ÔÒÂÁ Â‰Ó ÌÈÚ„ÂÈ ÂÏÂÎ
øÂ˙‡ ÌÈ· Ôȇ ¨È˘Ù
מודל החיסון מוכר בתחום הגופני. ברגע
שהמערך הרפואי יודע כי שפעת אסייתית
כלשהי קרבה, הוא נערך בשלוש רמות מניעה:
ראשונית - בניית חיסון והזרקתו לאוכלוסיה
המועדת, שניונית - טיפול מהיר בחולה,
ושלישונית - שיקום נזקים שנשארו עם חלוף
המחלה.
בתחום הנפשי קשה יותר לזהות את השלבים,
אך הם בהחלט קיימים. המניעה הראשונית
כאן היא הכנה מנטלית - הכנה למצבי לחימה,
ללחצים, לשינוי בתנאי השירות וכו‘. המניעה
השניונית, בהקשר הצבאי, היא טיפול מיד
לאחר החשיפה לאירוע הטראומטי. המניעה
השלישונית - שוב שיקום וטיפול בנזקים
ארוכי טווח. הנושא של הכנה מנטלית הולך
וצובר תאוצה אצל מפקדים, מתוך הבנה
שהכנה טובה תשפר ביצועים בזמן אמת
ותחסוך כנראה גם תחלואה פוסט-טראומטית.