20
בכירה
הנהלה
פ
ינקתי בבית"
את הנתינה לכלל
"
רופסור ארנון בנטור יצא באחד בינואר
לדרך חדשה, אולי שלווה ורגועה יותר
מהדרך הארוכה שעשה עד כה בטכניון:
ראש המכון הלאומי לחקר הבנייה, משנה
לנשיא למחקר, מנהל מוסד שמואל נאמן,
דיקן הפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית,
מייסד וראש בית הספר הבינלאומי, ומשנה
לנשיא ומנכ"ל הטכניון. כמו כן כיהן בוועדות
טכניוניות ולאומיות רבות, שימש בתפקידי
מפתח בארגונים בינלאומיים, ומעולם לא זנח
את מחקריו בחומרים וטכנולוגיה של בנייה.
"לא דחפו אותנו"
ארנון נולד וגדל בחיפה למשפחה שבה היו
החינוך וההשכלה מרכזיים ביותר. אביו, שמשון
ז"ל, היה חבר סגל בפקולטה לכימיה בטכניון.
מו, מינה ז"ל, עבדה בספריית הטכניון. אחיו
ִ
א
דידי ואשתו לאה הם בוגרי הפקולטה לרפואה
בטכניון וחברי סגל בפקולטה, ובנו אוהד הוא
בוגר הפקולטה לרפואה ורופא בבית החולים
איכילוב. שתי ה"חריגות" במשפחה הן אשתו
ד"ר אסתר בנטור ובתו אורלי בנטור-שריג,
בוגרות האוניברסיטה העברית בירושלים.
י לא דחפו אותי ואת אחי, ואנחנו לא
ַ
"הור
דחפנו את ילדינו," אומר ארנון. "ההשכלה
היתה יעד טבעי וערך ברור, והטכניון טבוע
בלבי מגיל צעיר. גרנו ברחוב מסדה בהדר
הכרמל, וכילד נהגתי לשחק בחצר הטכניון
בהדר - שם למדתי לרכוב על אופניים.
ביקרתי במעבדות של אבא, שנהג לקחת אותי
גם למעבדות אחרות ולבית הספר בסמ"ת
הסמוך, שם היה בית מלאכה גדול, ושם
ספגתי את האווירה. ערכים נוספים שקיבלנו,
מלבד ההשכלה, הם הנתינה והשירות לכלל.
היום אנו חיים בעידן שבו האדם הוא המרכז,
מרכז המדינה
ּ
ַ
אבל באותה תקופה ניצבו ב
ומקום העבודה. זו היתה מחויבוּת לכלל."
ארנון למד בבית הספר "הריאלי", ואת
שלושת תאריו עשה בטכניון: תואר ראשון ושני
סיים שורה
פרופסור ארנון בנטור
של תפקידים בכירים בטכניון, והאחרון
שבהם הוא משנה לנשיא ומנכ"ל
בפקולטה להנדסה אזרחית (כיום הפקולטה
להנדסה אזרחית וסביבתית); ודוקטורט
- בתחום החומרים הקרמיים - במחלקה
להנדסת חומרים (כיום הפקולטה למדע
והנדסה של חומרים). לאחר פוסט-דוקטורט
באוניברסיטה של אילינוי באורבנה, ארה"ב,
חזר לטכניון כחבר סגל בפקולטה להנדסה
אזרחית וסביבתית.
ברמה הלאומית
בתפקידו הציבורי הראשון כראש המכון
הלאומי לחקר הבנייה העמיק פרופסור בנטור
את יכולתו לראות מערכות גדולות בראייה
מערכתית: מצד אחד הניע פעילות מחקרית
ומצד שני השיג תקציבים וקבע אמות מידה
מקצועיות ברמה הלאומית. בתקופת כהונתו,
שנמשכה חמש שנים, ביסס המכון את מעמדו
כמכון לאומי וכמוקד מקצועי בישראל בכל
נושאי הבנייה. לימים מונה פרופסור בנטור
כחבר בוועדת זיילר לבחינת בטיחות של
מבנים המשמשים את הציבור, שהוקמה
בעקבות אסון "ורסאי", והיה איש המקצוע
היחיד בוועדה בתחום הבנייה.
כמשנה לנשיא למחקר, בתקופה של משבר
חמור, הוביל פרופסור בנטור את האירגון-
מחדש של כל מוסד הטכניון, הקים את רשות
המחקר כיישות נפרדת והחל בתהליך של
הפרטת יחידות השירות (מבדקות). זה היה
תהליך קשה, שלוּוה בלבטים וכאבים, ובהם
כאב אישי על הפרטת המבדקה הכימית,
שהוקמה על יד אביו ולימים נקראה על שמו.
בעקבות מהלכים אלה גובש במוסד הטכניון
מבנה חדש, המבוסס בעיקר על שני מוקדים
העומדים בלב פעילותו של הטכניון: מחקר
(במסגרת רשות המחקר) והעברת טכנולוגיה
(במסגרת היחידה העסקית).
כמנהל מוסד נאמן ביסס ארנון את מעמדו
המוביל של המוסד בתחום של גיבוש מדיניות
לאומית בנושאי מדע וטכנולוגיה. הוא הקים
קבוצת מחקר בין תחומית (מדע-טכנולוגיה-
כלכלה), שהונהגה על ידי פרופסור מנואל
טרכטנברג, לימים יו"ר ות"ת. חוקרי מוסד
נאמן לא ביקרו מדיניות אלא הציעו לקובעי
המדיניות חלופות לדרכי פעולה, אשר
התבססו על מחקר מעמיק.
בתקופתו כדיקן הפקולטה להנדסה אזרחית
וסביבתית היתה הפקולטה ליחידה רב
תחומית והתרחבה מאוד (מ-057 סטודנטים
ל-053,1), תוך העלאה משמעותית של ציון
הסכם הנדרש מן המועמדים. הפקולטה
מוצבה כגורם מרכזי בתחומה, נערכו בה
פרויקטים מיוחדים לשידרוג תשתיות המחקר
וההוראה, ונעשו מאמצים לשיפור רווחת
הסטודנטים. במסגרת מאמצים אלו הוכשרו
מרחבים ללימוד עצמי הפתוחים 42 שעות
ביממה, והוקם מערך מלגות בהיקף של
שלושה מיליון שקל בשנה. כמענה לצרכים
לאומיים, וכדי למשוך סטודנטים מצטיינים
"אין לי שום כוונה לנוח,
אבל סוף-סוף אהיה אחראי
רק על עצמי."
פרופסור ארנון בנטור
