27 |
הביטחון
מרץ-אפריל 4102
בגין האירועים הללו, על צה"ל ועל גדרו הפרוצה.
זהו שק חבטות נוח. אין ספק שהטענות על זליגת אמצעי לחימה
(אמל"ח) מצה"ל הן טענות ממשיות.
אנו רגילים לבקר את המשטרה על דרישות מוגזמות מאיתנו באשר
להקפדה ולשמירה על הנשקים ואף על מוצרים חמידים שברשותנו.
כל מי שביקש להקים לו חדר נשק במתקן, עליו הוא מופקד, יודע
היטב את דרך היסורים, שיש לעבור עד לאישור המיוחל... אם בכלל.
אין כאן כוונה לנקות את משטרת ישראל מאחריות, לא מעצם
היותה הגוף האחראי בפועל ובוודאי שלא מתוקף תפקידה לשמור
גם על עצמה.. הלא גם מהמשטרה נגנבים לא־מעט כלי נשק. אולם
המשטרה השכילה לאתר את הסיכונים, לכתוב נוהלים וליצור תוואי
ברור, כיצד מגינים על אתרים בעלי סיכון, אם לא לעצמה, לפחות למי
שצריכים ו־או בפיקוחה.
לפיכך אפשר לקבוע באופן חד וחלק כי כל חנות תכשיטים
קטנה וחדר נשק בחברת שמירה או 'מפעל ראוי', כל מחסן של רשת
סלולארית כזו או אחרת, או חנות מחשבים ואלקטרוניקה, שמורים
ומוגנים היטב לאין־ערוך מבונקר צבאי המכיל מאות טונות של
אמל"ח וחומרי נפץ שונים ומגוונים.
אחסנת הנשקים בצה"ל והסדרי הרישום בעת קבלת נשק והחזרתו
אינם רעים, אולם הם מוגנים מפני טעויות ו־או רשלנות מצד משרתי
המילואים. זו הסתפקות שלאחר יד מול מי שאינם היריב האמיתי
[להוציא אירועים בשולי השוליים]. מרגע שגדוד הזדכה על נשקו,
הנשק מוחזק במאותיו לעיתים בצריף, לפעמים בחדר בנוי. הדרישות
לחדר כזה הן כי חלונותיו יהיו מסורגים והדלת נעולה. אין רישום
מפתחות לחדר ואיש אינו יודע כמה מפתחות כאלו מסתובבים ואצל
מי. מכל מקום, אלו דלתות שנפערות לרווחה מכל בעיטה הגונה, שלא
לדבר על פריצה מתוחכמת. הכניסה אל הבסיסים בלילות פשוטה
וקלה. אם קיימת גדר, נבנתה זו כצורך פסיכולוגי.. הלא "חייבת
להיות גדר", לא ממחשבה ביטחונית. לפיכך חיתוך ופריצה הם לרוב
פשוטים, קלים ובעיקר בלתי־ניתנים לגילוי אקטיבי בעת ההתרחשות.
חיילי הבסיס מורשים להסתובב בבסיסים בערבים "בחצי ב'" או על
אזרחי מלא. מצב זה מקל על נראות זרים כדרים, כך שהפורצים אינם
מוחשדים מראש, אפילו יגיעו בלבוש אזרחי.
אתרי איחסון הנשק אינם ממוגנים בשום אמצעי אלקטרוני. לא
מפסקי מגנט על הפתחים, לא גלאי אינפרא־אדום (א.א.) בכניסות,
לא גלאי זעזועים, בוודאי לא מצלמות. נכון, קל וחומר, שאין מוקד
אלקטרוני המנטר את מערכת ההגנה האלקטרונית, שמקבל חיווים
ושמפעיל מערכי הגנה ובקרה. (שכאמור אינם מותקנים ברובם
המוחלט של בסיסי צה"ל).
מה כן? מסתפקים בכך כי במקום ישן לו החייל, טכנאי הנשק
("הנשק") המקומי ובזה תמה ההגנה ובבונקר בסייר, חייל שומר,
שמוצב בתדריך של שעת התה, שאינו מכיר את הסביבה, האיומים,
אינו מחזיק לרוב בקשר אל חדר המלחמה (חמ"ל) (יש לו
מכשיר סלולארי פרטי) ואם קצין התורן הוא רציני, החייל
יקבל רשימת קשר טלפונית לחירום.
לחצן מצוקה, ר"ל היה טוב כנראה מכל ההתברברות הזו.
זהו מצב מסוכן ורשלני , אפילו מכעיס על רקע העובדה
כי המענה היקר ביותר כבר קיים. הרי בכל בסיס קיים חמ"ל.
קיימים חיילים שומרים וקיימת כל התשתית כך שבניגוד למה
שחושבים - תיקון מעשי אינו יקר מאוד.
מה שחסר הוא מודעות פיקודית לנושא, החלטה כי "סוגרים
את הפרצות" והתארגנות אמיתית להפסקת ההפקרות.
החמ"לים בחלקם מאובזרים וממוכנים היטב, למצער רובם
הם צריף קטן ודחוס המכיל בעיקר אמצעי קשר, שעל קירותיו
פקודות והוראות, תצלומי אוויר (תצ"אות) ומפות, (ועל כולם ללא
יוצא מהכלל, כולל על דף שעות הארוחות מופיע הסיווג "סודי
ביותר"). בכל משמרת כבר קיים לפחות סמל מבצעים אחד. טוב היה
אילו היום מנפים את העיקר מהיתר, מארגנים ומסדרים את החמ"ל
באופן שהוא מסתכל עדיין החוצה, אבל מאבטח גם את הבסיס,
בו הוא נמצא, מבצעים סקר סיכונים פנימי לבסיס ומאתרים את
המקומות הרגישים, קובעים מדיניות אבטחת מתקן בהיבט הפלילי
ולא רק כנגד אירועי פח"ע, מתקינים אמצעי הגנה אלקטרוניים לפי
הסיכונים שנמצאו, מנחילים דפ"אות לאירועים לכוחות השונים
וממגרים ככה את רוב הגניבות ובעיקר גניבות האמל"ח והמידע
מבסיסי צבא ההגנה לישראל.
הצילום באדיבות דובר צה"ל
רכוש שנגנב מצה"ל והועבר לגורמי טרור
