דני רובין*
דווקא בשיא עונת הקיץ ובשיא של
של סוף העונה כשמחסני
SALE
מכירות ה־
הרשתות ובעיקר רשתות האופנה, עמוסים
בסחורת קיץ ומשוועים כבר להציג את
קולקציית הסתיו־חורף, נחת עלינו מבצע
"צוק איתן" וברור לכולנו, שזה לא מבצע,
אלא מלחמה לכל דבר ועניין.
לא מנומס לדבר
אולי זה, כך אומרים, "
" כשאת הבנים, האבות והאחים שלנו אנחנו
עכשיו על ירידה במכירות
קוברים בבית הקברות, אבל זו היא הנקודה, שבשש אחרי המלחמה,
היא תהיה שיחת היום ואל תקלו בכך חלילה ראש.
רבים העסקים שספגו ושסופגים הפסדים והגרוע מכל, שלא הכי
בטוח, כי כולם יקבלו פיצויים. נכון, שרשתות האופנה, אינן הראשונות
להיפגע מהמצב, אבל הזעזוע הכלכלי הוא גדול והוא אינו בוחל, בין
קטן לגדול.
זה לא שאין סחורה בחנויות, אבל למי יש בכלל את המושג הזה
הנקרא "חדוות קניות". המלחמה ועוצמתה, נחתו עלינו במכה אחת,
אבל כולנו גם יודעים, שההתאוששות ממנה תהא איטית.
ומה עושה בעל ־עסק מפוכח, שמרגיש בכיסו את הירידה במכירות
והיעדרן של הכנסות, הוא מצמצם עד כמה שניתן בעלויות. העלויות
הכי גבוהות הן בהוצאות כוח־אדם וזה אומר, צמצום משמרות, צמצום
בשעות והשארת מינימום תפעולי הנדרש כדי לקיים שירות ולקדם
מכירות.
תורת מניעת הפחת הקמעונאי אומרת, שעל־מנת לצמצם פחת,
על מנהל החנות להיות לפחות %58 מזמנו ברצפת החנות ותוך כדי
כך, עליו לוודא שמוצריו מוגנים ושעובדיו ערניים. הוא בודק ומנטר
את הסחורות הנכנסות אליו למלאי ואלו, אמורות לצאת אך ורק דרך
קופות החנות.
רק שצמצום כוח האדם וצמצום המשמרות הותיר עסקים רבים
עם מינימום עובדים ומצופה מאלה האחרונים, להמשיך לנהל ולמכור,
להיות בכל פינה וגם לסתום כל חור.
ולמי משחק המצב יותר מכל? נכון, לגנבים ואלה האחרונים, אצלם
במלחמה כמו במלחמה, הם יוצאים מהמנהרות שלהם, חמושים בכוונה
והם גונבים בלי הכרה ובמטרה ברורה.
בקניון איילון, נשמעה האזעקה ומאות הלקוחות חשו לחפש את
המרחב המוגן. כולל זו שהחזיקה מספר ג'ינסים וביקשה לצאת איתם
בחופזה, דרך "שער הגן". למנהל שעצר אותה ביציאה ושמנע ממנה
להימלט, בעוד מערכות הכריזה מודיעות, על "צבע אדום" ושערי
החנויות מוגפות והופכות למחסום, היא אמרה: "נבהלתי, פחדתי,
יצאתי בריצה, אני לא רוצה חלילה להיפגע מטיל או מפצצה".
אבל מה באמת השתנה, ולא, זו לא המלחמה? פעם, נגיד לפני 05
שנה...כאשר אימי הייתה נכנסת לחנות בגדים לבחור לעצמה שמלה,
היא הייתה ניגשת אל תצוגת מדפים מוגנת מאחורי ויטרינת זכוכית.
או־אז, הייתה ניגשת אליה לא אחת המוכרת, זו הייתה גברת מבוגרת,
רבת ניסיון במכירות ולבטח בעלת מומחיות כזו או אחרת בגלנטריה.
היא הייתה פונה לאימא ושואלת, איזו שמלה היא אוהבת, איזה דגם
או צבע, היא מעדיפה? וכדי לא להעליב או לפגוע, היא נהגה בטאקט
מושלם ולא שאלה לעולם, איזו מידה אימא לובשת? היא הייתה כאמור
מנוסה וראייתה חדה ואצלה עולם המכירות היה גם הכנסה והכי חשוב,
גם מקור הפרנסה. זו האחרונה, משהבינה הבקשה, הייתה פונה למחסן,
בו מאוחסנת כל הסחורה. חוזרת עם מספר שמלות בדגמים וצבעים
שונים, והיא הייתה מציגה אותן לאימא לבדיקה ולמדידה, עד שהייתה
מגיעה למכירה. במילים אחרות, ההזדמנות לפיה, האפשרות, לגעת,
למשש, למדוד פריטים ככל שהיא חפצה, היישר מקולבי התלייה, לא
הייתה כלל קיימת ומיותר לציין, שגניבות בסיטואציה כזו, לא היו בכלל
אפשריות ואם היו, פשוט לא שמעו עליהן.
ואילו בעידן הנוכחי, המושג של גניבה מחנויות בגדים, הוא משהו
שמחלחל עמוק לתודעה, המדפים מוגני הזכוכית נעלמו והסוחרים
הבינו, שאם הם רוצים למכור והרבה, עליהם להציג את תכולת המחסן
בחזית החנות וככל שתשים הרבה סחורה אל מול הקונים ככה יעלו
היקפי המכירות.
וכשכולנו מצפים שרוח המלחמה תשקוט ואין לנו לתת לצוות
מספיק שעות ואין גם די משמרות, אז מי ישגיח על הסחורה? שתי
מוכרות?
אבל אנחנו מוכנים, ערוכים עם יופי של סחורה ומלאי, הממתינים
במחסנים. רוחנו איתנה ואנחנו נושמים את מלוא הריאות, ממתינים,
דרוכים ובטוחים לבאות, שואפים כתמיד לתת שירות איכותי ולהמשיך
ולשבור את כל יעדי המכירות.
* הכותב הינו בכיר בתחום מניעת פחת ואובדן
מה קרה - מלחמה?
מניעת פחת
אוגוסט-ספטמבר 4102
הביטחון
| 42
צילום המחשה של קניון מלחה, ירושלים. למצולמים אין קשר לכתבה
צילום: דני רובין
