אלי שילר וגבריאל ברקאי: אוכלוסיות לא מוכרות ויישובים
מיוחדים בישראל". הוצאת ספרים אריאל, ירושלים. כריכה רכה.
612 עמודים. 4102. ת.ד. 8233 ירושלים 033019 טל. 0454346־20.
"ל:
" היא חגיגה של אורות וטעם משובח.
אריאל
כל הוצאה לאור של "
כך גם קובץ המאמרים, "אוכלוסיות לא מוכרות ויישוביים מיוחדים
ז"ל, ענק מדור הנפילים
עזריה אלון
בישראל", שמוקדש לזכרו של
של ידיעת הארץ. אף כי לא חסרים לנו ספרים העוסקים באוכלוסיות
מיעוטים דוגמת הדרוזים, הבאהיים, הצ'רקסים והמארונים, הנה הפעם
, להגיש לנו שולחן ערוך על
גבריאל ברקאי
ו
אלי שילר
משכילים העורכים,
המיעוטים, שהמקורות לגביהם מצומצמים ביותר.
מעבר להנגשת האוכלוסיות הלא־מוכרות, מציגים לנו העורכים
דיוקנאות של יישובים יוצאי־דופן. כך
למשל, הוא סיפורו של היישוב הערבי
ג'אסר אל־זרקה, שמשוך על רצועת
הכורכר לחוף הים, סמוך לנחל התנינים.
ראשיתו של היישוב מקורה בפלך השבטי
של הע'וארנה, שמוצאו בסודאן ושהתיישב
בביצות כבארה הסמוכות. רבים מצאצאי
הפלך מתו בדמיי חייהם ממחלת המלריה.
לא רבים יודעים, שהקמתו של של
היישוב קשורה בתולדות ההתיישבות
אדמונד
הציונית. חברת פיק"א של הברון
. מי שהקימה את המושבות
דה־רוטשילד
היהודיות הראשונות, הייתה זו שפעלה
לייבוש הביצות, לביאור המלריה וליישוב
08 המשפחות הסודאניות, שהגיעו
מוחמד עלי
ארצה יחד עם חילותיו של
ממצרים על רצועת הכורכר שנרכשה על־
ידה ב־4291. עקב יחסיהם הטובים של
תושבי ג'אסר אל־זרקה עם יהודי זכרון־
יעקב ובנימינה, נתאפשר להם להמשיך
ולהתגורר במקום גם לאחר מלחמת
הקוממיות. המדובר הוא ביישוב הערבי
היחידי, שנותר על רצועת החוף, גם לאחר
שבמלחמת ששת־הימים, מיהר חלק
מתושביו, שניזון מתעמולת הכזב המצרית
כי ישראל עומדת בפני חורבן מוחלט,
לשאוט לעבר בנימינה כדי לבזוז שלל. גם
במלחמת יום כיפור נתלו ביישוב דגלים
פלשתינאיים ויהודי אחד נהרג מאבן שהושלכה לעבר מכוניתו, כאשר
זו חלפה מתחת לגשר החוצה את הכביש הראשי. ג'אסר אל־זרקה מונה
כיום מעל 000,31 תושבים. אך מתקשה לנהל ממשל עצמי, לגבות מיסים
ולנהל מוסדות קהילתיים. לאחורנה הקימה ההנהגה המקומית מספר
מיזמים תיירותיים (ראה עמ' 341-941).
יישוב אחר, "נס הרים", בצפון הארץ, עלה השנה לכותרות בעקבות
טביעתם של שני ילדים מן המיגזר הערבי באגם המים המלאכותי הסמוך
לפתחו. המדובר הוא במושב שיתופי של נוצרים אוהבי ישראל שהוקם
בשנת 3691, זאת על אף התנגדות מצד המפלגות הדתיות וארגונים
חרדיים, שחששו מפעילות מיסיונרית אף כי לא היו לה רגליים (ראה עמ'
751-061). החשש מפני פעילות מיסיונרית לוותה גם את הקמתה של
קהילת בית־אל בזכרון־יעקב ב־8591, על־ידי קבוצה גרמנית משווביה,
. אנשי הביטחון מכירים את היישוב בזכות
אמה ברגר
בראשותה של
המפעל המצטיין לייצור מערכות איוורור וסינון אב"כ, שתוצרתו נמצאת
בשימוש צה"ל וכוחות נאט"ו. קהילת בית־אל, קבוצה אונגליסטית
המאמינה בחזון אחרית הימים, הוכיחה עצמה באהבת ישראל צרופה, בלי
נטיות מיסיונריות, זאת בדומה לקהילות הנוצרים האחרות המסוקרות
בקובץ. בעייתי יותר הוא סיפור השתלבותם של היהודים המשיחיים
המאמינים בישו הנוצרי (ראה עמ' 251-651).
רוב אוכלוסיות המיעוטים כפי שאנו למדים מן הקובץ, הגיעו ארצה
כחלק מן התנועות הלאומיות במאה ה־91 או שהתגבשו בתקופה זו
בארץ־ישראל. חלקן הגדול פעל יותר
מתוך מניע קיומי מאשר מזרז אידיאולוגי.
חרף המגוון העשיר של המהגרים, רובם
היו מוסלמיים, שהאימפריה הע'ותומאנית
סייעה לקליטתם בארץ מתוך כוונה לחזק
את הפריפריה שלה. בין גלי ההגירה
בתקופה זו ניתן למנות גם את הגל הראשון
של החלוצים הציוניים ממזרח־אירופה.
חלק מגלי ההגירה המוסלמית דוגמת
השאזלייה, הבאהייה, האחמדים,
הת'ורכמאניה והע'ווארנה גיבשו את
אופיים ואת תפיסתם הדתית בארץ.
דוגמה בולטת ביותר היא זו של הבאהיים,
שכרוכה בסיפור התיישבותם בעמק
הירדן ושילובו עם החלוציות היהודית.
רכש ב־3091
יהושע חנקין
גואל האדמות
ממוג'יד א־דין
מידי בעל האדמות הבאהיי
חלק מאדמות אומ־ג'וני והעבירם שלוש
שנים לאחר־מכן לקרן הקיימת לישראל,
מי שאיפשרה לייסד עליהן את "דגניה",
אם הקבוצות השיתופיות. במלחמת
הקוממיות נמלטו רוב בעלי האדמות
הבאהיים לסוריה וללבנון. באוקטובר
5891 נחנך בקיבוץ עין־גב בטכס חגיגי
המעבר של בית הקברות הבאהיי הישן
לחלקה החדשה מחוץ לתחומי המשק
(ראה עמ' 101-011).
מסקרן ביותר הוא סיפור המסע
בעקבות הבוסנים, הם ה"בושניקים" מן הבלקאן, שהתיישבו בגליל, החל
משנות השישים של המאה ה־81. ה"בושניקים" הראשונים, כך עולה מן
הכתוב, הובאו ארצה על־ידי התורכים כחיילים. כמוסלמים הם לא אהבו
את ההגמוניה הנוצרית של השלטון האוסטרו־הונגרי בבלקאן והעדיפו
לחיות תחת צריחי המסגדים של השלטון העו'תומאני. שני הריכוזים
הגדולים של ה"בושניקים", בארץ כיום הם בכפרים מנדה ועראבה.
במלחמת השחרור התגייסו "בושניקים", שחלקם הגיע גם מהבלקאן
, שניסה
פאוזי אל־קאוקג'י
לצבא ההצלה של הגנרל הלבנוני אדום השיער
לא מוכּרות מספיק
יוסף פרנקל
ביקורת ספרים
אוגוסט-ספטמבר 4102
הביטחון
| 32
