תשרי תשע"ד
50
הגות תורנית
*הרב שלמה כהן דוראס
היה עלינו להתפלל
על קידוש השם; על
מניעת חילול שמו
במסירת שטחי ארצנו
לידי אויב זר ואכזר;
שלא יחרב מפעל
יהודי, תורני וציוני
עצום שהוקם בעמל רב
משך כ-30 שנה; שלא
יגורשו יהודים מאדמתם
ובתיהם וכו' – זו הייתה
חובתנו, כי זהו רצון ד'
– שנתפלל! אולם אין
ביד תפילותינו – ולו
הכנות והזכות ביותר –
כדי להכריע את המהלך
האלוהי שבורא עולם
חפץ בו, לתיקון עולם.
עשה ד' הטוב בעיניו
"וקבל תפילתנו כי
אתה שומע"
א. הקדמה
א
בקיץ תשס"ה – בחודשים, בשבועות
ובעיקר בימים שלפני עקירת היהודים
מנחלתם – הייתה התעלות רוחנית
אדירה ומיוחדת במינה אצל רבים מתושבי
גוש קטיף ת"ו, ובקרב רבים מהמשובחי"ם
ומהציבור הרחב שהזדהה עם המאבק נגד
חילול השם האיום שעמד בפתח, שלדאבוננו,
התרחש בסופו של דבר.
להתעלות זו הם הגיעו בעזרת תשובה המונית
ועמוקה; שפע של תפילות ותחינות למניעת
חילול השם הנורא; לב פתוח ואוהב לעם
ישראל; מעשי צדקה וחסד עצומים שבין אדם
לחברו; לימוד תורה רחב-מימדים; דקדוק
במצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו
וכו' וכו' – והכל, למען שמו באהבה, מתוך
תחושת השעה הגדולה והגורלית שעוברת על
עם ישראל, ומתוך תחושת שליחות שרבצה על
ציבור זה לקירוב הגאולה ולפעולה עם-אל.
לדאבון לבנו, הדבר הנורא יצא אל הפועל;
חורבן גדול בא על התיישבות יהודית שורשית
שהייתה בחבל ארץ זה, שהיה בה מכל הטוב
והיופי שביהדות, ועלינו להצדיק את הדין
באמירה, כי ד' נתן וגם לקח ויהי שמו מבורך.
עם זה, שאלות אמוניות רבות זימנה ההשגחה
העליונה לפתחנו בעקבות אירועי קיץ זה,
לפניו ואחריו, ושומה עלינו ללכת בדרכי חז"ל
ורבותינו, ולתת את ליבנו להעמיק ולחשוב
אודותן.
במאמר זה יודגשו כיווני מחשבה אפשריים,
בקווים כלליים בלבד, שיש לפתח לענ"ד,
ולהדריך בהם את עצמנו, ובפרט את תלמידינו
והנוער היקר לו זכינו, ושהופיע במלוא הדרו
בימים אלו, והשואל את עצמו: "מה עלה
בגורלן של אותן תפילות שהתפללנו"? "הן ד'
הוא שומע תפילת כל-פה – ומדוע זה לא צלחה
דרכנו"?! לא ניתן לחמוק משאלה צורבת זו
לאורך זמן. וללא ניסיון – ולו התחלתי – להדריך
באופן אמוני את השואלים עלולה, חלילה, לבוא
עלינו נפילה אמונית קשה, ועל כל פנים, ירידת
אמון בכוחה של תפילה אמתית.
ב. קבלת התפילה - חסד ד'
בתפילת הנעילה שלקראת סופו של היום
הקדוש מכריז המתפלל: "אתה הבדלת אנוש
מראש, ותכירהו לעמוד לפניך". תפילתו של
המתפלל היא עמידה לפני ד', ואפשרות זו
שניתנה לו היא חסד ד', ועל כך הוא מודה. עצם
הרשות שניתנה לאדם – הנמשל כאבק דק –
לשפוך שיחו לפני אל עליון ולעמוד לפניו, היא
ממידת החסד שלו. כך לגבי עצם העמידה, על
אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום
עלינו, שהוא שומע ומקבל את תפילותינו. אשר
על כן, אם התפלל אדם ונעשתה בקשתו, עליו
להפנים ולדעת כי מידת חסד ד' שמלאה הארץ
עשתה זאת, ולא בזכות ובשכר תפילתו. וכך
פסק מרן בהלכות תפילה (או"ח צח, ה):
אל יחשוב ראוי הוא שיעשה הקב"ה בקשתי
כיון שכוונתי בתפלתי, כי אדרבה זה מזכיר
עונותיו של אדם [שע"י כך מפשפשין במעשיו
לומר: בטוח הוא בזכיותיו], אלא יחשוב שיעשה
הקב"ה בחסדו. ויאמר בלבו: מי אני, דל ונבזה,
בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש
ברוך הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג
בהם עם בריותיו.
זוהי נקודת המוצא הראויה גם למתפלל מקירות
הלב ובריכוז המחשבה והכוונה, כל שכן למי
שתפילתו פחותה מכך. אדרבה, החושב כי
כוונה בתפילתו היא סיבת קבלת התפילה, פגם
יש בדבר והדבר מעורר קטרוג. וכך מציינת
הגמרא בראש השנה (טז ע"ב):
אמר רבי יצחק: שלשה דברים מזכירין עונותיו
של אדם, אלו הן: קיר נטוי, ועיון תפלה, ומוסר
דין על חבירו.
רש"י: ועיון תפילה - סומך על תפילתו שתהא
נשמעת ומתאמץ לכוון לבו.
תוספות: מיירי במתאמץ לכוון לבו ובוטח
שתהא תפלתו נשמעת... אומר בלבו שיעשו
בקשתו לפי שהתפלל בכוונה ובא לידי כאב לב
שאין בקשתו נעשית...
מתוך ראיית מוצא זו ניתן לגשת לבירור אמתי
וישר בדבר קבלת תפילותינו או אי-קבלתן.
ג. "שומע תפילה" ו"מקבל התפילות"
בתפילת העמידה אנו מבקשים: "שמע קולנו...
וקבל... את תפילתנו". האם זהות בקשות אלו
או שעצם האמירה השונה ברצף מבטאת
הבדל? האם יש בלשונות אלו משום כפל ליפי-
המליצה או שטמונה בהן משמעות שונה?
יש שמיעה שמשמעה האזנה לבדה, ויש
שמיעה שמשמעה גם קבלה. על ההבדל הזה
עומד הנצי"ב ב"העמק דבר" (שמות ו, יב),
בפרשו את ההבדל שבין הפסוק "ואיך ישמעני
פרעה", לעומת הפסוק (שם ל) "ואיך ישמע
אלי פרעה":
יש לדעת ההפרש בין לשון 'ישמעני' לבין
'ישמע אלי'. ד'ישמעני' משמעו שיהא נשמע
לקבל דברו, כמו: 'אם אתה לו שמעני' – והיינו,
