תשרי תשע"ד
45
ח
פצי היודאיקה של אוסף בר דוד מוצגים
בקומת הכניסה של המוזיאון. חלק
מהם בתערוכת קבע וחלק בתערוכות
מתחלפות. האחרונה שבהן, "מקודשת", יוחדה
לחפצים ולתמונות הקשורים לטקס החתונה
היהודי. בקומת הגלריה מוצגות תערוכות
מתחלפות של טובי האמנים הישראלים
ויצירות של אמנים יהודים. באגף הנוער
שבקומת המרתף מוצגות תערוכות המיועדות
לקהל הצעיר. האחרונה שבהן היא תערוכת
האיורים של ספרי לאה גולדברג. באגף יששפע
אפשרויות להפעלת מבקרים צעירים. מנהלת
ואוצרת המוזיאון בעשר השנים האחרונות,
סול לנזיני, היא מורה לשעבר בקיבוץ ברעם
שלמדה מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב.
משהו קטן לאוסף
רבקה זיו בר דוד, בתו של האספן שעל שמו
נקרא המוזיאון, בת 38, עבדה עד לפני שנים
אחדות כמדריכה במוזיאון, מכירה כל פריט
ויודעת לספר את תולדותיו. היא נולדה
באוקראינה ועלתה עם הוריה בשנת 4391.
המשפחה השתקעה בחיפה.
לפני שעלה לארץ עסק אביה בתיאטרון,
כתב לעיתונות ביידיש, והיה מחובר ליהדות
למרות שהגדיר את עצמו כסוציאליסט, ציוני
וחילוני. "אחרי עליית היטלר לשלטון, אבא
הרגיש שזה הזמן לעזוב את פולין ולעלות
לארץ. הוא היה אינדיווידואליסט ולא חשב
שהקיבוץ יתאים לו. 'קיבוץ זה דבר נפלא',
היה אומר תמיד, 'אבל לאנשים אחרים'".
האב התקבל לעבוד במחלקת המים של
עיריית חיפה והזוג הצעיר ובתם בת השלוש
התגוררו בעיר התחתית ברחוב חסן שוקרי.
כשהתחילו המאורעות נאלצה המשפחה
לעבור לאזור היהודי של העיר.
בר דוד התחיל להקים את האוסף בשנים
7391-8391, עם הגעתם לארץ של העולים
מגרמניה, ה"יקים", שהביאו אתם כלי חרסינה
משובחים וכלי כסף. רבקה מתארת את
השתלשלות הדברים שהפכו את אביה לאספן
מוכר בעל ידע מקצועי רחב: "ההורים שלי
ידעו גרמנית ועזרו ל'יקים' להיקלט בחיפה.
אבי תיווך בין עולים שרצו למכור את כלי
החרסינה והכסף שהביאו אתם לבין מי שרצו
לקנות, שהיו בעיקר עשירי חיפה. תמורת
התיווך ביקש תמיד 'משהו קטן' לאוסף שלו,
ציור או חפץ.
"לאט לאט נאספו בבית יצירות אמנות
אירופיות ואחר כך ישראליות. אמנים כמו
זריצקי וגוטמן התחילו להכיר את אבי. הוא
היה קונה מהם יצירות קטנות ועוזר להם
לעשות תערוכות בחיפה. לפעמים גילה
אמנים צעירים. הוא התעניין מאוד ביודאיקה
והפך בלימוד עצמי למומחה גדול ליודאיקה.
עם השנים הפך האיסוף לסוג של עבודה.
הוא היה מסיים את העבודה במחלקת המים
ויורד לשווקים בחיפה לחפש יצירות וחפצי
יודאיקה.
"אחרי קום המדינה, כשהגיעו העליות
ממרוקו, תימן ועיראק, הוא קנה מהעולים
חפצי יודאיקה. בבית לא היה כסף אבל הוא
קנה פה גביע, שם חנוכייה. האוסף בא על
חשבון הבית. כשאבא היה נותן לאימא כסף,
היא הייתה מחביאה אותו בין הסדינים כדי
שיישאר לאוכל. הרבה פעמים הוא היה
מבקש מאמא 'גיטל, יש לך שלוש לירות לתת
לי מהמחבוא. יש הזדמנות נדירה למשהו',
והיא הייתה נותנת".
געגועים לבית היהודי
רבקה מציינת כי היו בחיפה אספני יודאיקה
נוספים, רובם ממזרח אירופה, שבדומה
לאביה עבדו כפקידים או כפועלים וטיפחו
אוספים. "הם רצו להתערות בארץ, אבל היו
להם געגועים לבית היהודי שעזבו אחריהם
באירופה, ולכן הם אספו יודאיקה", היא
מסבירה. "אבא התחיל את האוסף עם אמנות
אירופית יהודית וחפצי יודאיקה ובסוף עבר
לאסוף אמנות ישראלית".
הבית המלא בחפצי אמנות לא היה אהוב
על רבקה בילדותה. "הוא היה מלא וגדוש
באמנות ובספרים. היו בבית קרוב לעשרת
אלפים ספרים ביידיש, בצרפתית, בגרמנית
ובערבית. הקירות כולם היו מכוסים בתמונות
ובחפצים. הבוידם היה מלא. לא ראו קירות
מרוב חפצים ולא ראו רצפה מרוב שטיחים.
מרוב שאבא אסף חפצי אמנות לא היה כסף
בבית".
רבקה התגייסה לפלמ"ח ובשנת 9491 הגיעה
לקיבוץ ברעם. "אני ובעלי היינו בין מייסדי
הקיבוץ. כאן נולדו לנו שלושה ילדים, שניים
רבקה זיו בר דוד, בתם של
התורמים משה וטובה בר דוד
שהמוזיאון נקרא על שמם
רבקה זיו בר דוד:
"ההורים שלי ידעו
קים'
ֵ
גרמנית ועזרו ל'י
להיקלט בחיפה.
אבי תיווך בין עולים
שרצו למכור את
כלי החרסינה והכסף
שהביאו אתם לבין מי
שרצו לקנות, שהיו
בעיקר עשירי חיפה.
תמורת התיווך ביקש
תמיד 'משהו קטן'
לאוסף שלו, ציור
או חפץ"
