תשרי תשע"ד
51
יקבל ממנו. אבל 'ישמע אלי' משמעו: שיטה
אזנו לשמוע דברו.
כיוצא בדברים אלו למדנו המלבי"ם (תהילים
יח, ז ב"ביאורי המילות") על הפסוק "ישמע
מהיכלו קולי ושועתי לפניו תבוא באוזניו":
'ושועתי לפניו תבא' הוא מוסיף על 'ישמע
קולי' – שמורה ששומע מרחוק, 'ושועתי
תבא לפניו" – הוא שיקבל את השועה.
אכן, יש וריבונו של עולם שומע – אך אינו
מקבל!
דוד המלך בתפילותיו ותחנוניו שבספר
תהילים, מרבה להתפלל שתפילתו תתקבל
לפני הבורא. כך נהגו נביאים, וכך נוהגים
אנו בתפילותינו ותחינותינו. על פי תקנת
חז"ל אנו פותחים את שלוש תפילותינו
היומיות בבקשה: "א-דני שפתי תפתח ופי
יגיד תהילתך", ומסיימים אותן בבקשה
לקבלתן בפסוק: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון
לבי לפניך". בקשות אלו שלפני התפילה
ואחריה הן חלק ממנה – "תפילה אריכתא".
ישנה אפשרות שתפילות ישמעו על ידי
"שומע תפילה", אך לא יתקבלו, חלילה.
ירמהו הנביא לימד כי ישנה מציאות ש"גם
כי אזעק ואשוע שתם תפילתי" (איכה ג, ח).
אשר על כן, תיקנו הגאונים כתוספת לקדיש
המקורי, את נוסח הבקשה לקבלת התפילה:
הוֹן
ְ
לוֹת
ְ
ם] צ
ִ
א ע
ָ
נ
ָ
עוּת
ָ
א וּב
ָ
נ
ָ
לוֹת
ְ
ל [צ
ַ
בּ
ַ
ק
ְ
ת
ִ
"תּ
ל".
ֵ
א
ָ
ר
ְ
שׂ
ִ
ית י
ֵ
ל בּ
ָ
כ
ְ
הוֹן דּ
ְ
עוּת
ָ
וּב
הדברים הללו מלמדים אותנו, כי יש ערך
לתפילה הנשמעת בפני עצמה, ומדרגה
וקומה נוספת היא קבלתה. על כן, אנו
מבקשים שתפילותינו תישמענה, ואנו
מוסיפים לבקש שהן גם תתקבלנה.
במקומות רבים לימדונו התורה, הנביאים
וחז"ל, שלא כל תפילה – אף של גדולי
האומה – נענית. הקושי המציק הוא:
מדוע הן אינן מתקבלות? ומה חסר היה
בתפילותינו שהתפללנו למניעת חילול השם
בקיץ זה? זאת ועוד: מהי משמעותה של
תפילה שנשמעת? מהו ערכה? האם יש לה
ערך עצמי גם כשאינה נענית?
ד. תפילות לאחר חורבן בית
המקדש
לימדנו רבי אלעזר כי הארת הפנים הגלויה
של השכינה במקדש הקלה על המתפלל,
ואילו הסתרת הפנים שלאחר החורבן מקשה
עליו מאוד. וכה דבריו (ברכות לב ע"ב):
ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש
ננעלו שערי תפלה, שנאמר: 'גם כי אזעק
ואשוע שתם תפלתי' (איכה ג, ח), ואף על פי
ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו,
שנאמר: 'שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה
אל דמעתי אל תחרש' (תהלים לט, יג)...
ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש
נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם
שבשמים, שנאמר: 'ואתה קח לך מחבת
ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר'
(יחזקאל ד, ג).
שערי התפילה נעולים, החומה המקיפה
עשויה ברזל, אך אין לפרש כי התפילה
הפכה מאז חורבן הבית למיותרת, חלילה.
השערים הנעולים וחומת הברזל יוצרים
קושי שלא היה קיים, אך את השערים ניתן
לפתוח, שהרי "שערי דמעה לא ננעלו". מאז
שחרב הבית, התפילה הרצויה היא בהיותה
עמוקה, מתוך עומק של כיסופים או צער,
עד דמעות. ניתן להגיע ולעבור שערי שמים,
ולא אבדה תקווה.
הדברים מתבטאים בכך, שרבא (שם) לא
גוזר תענית לתפילה ביום המעונן, שהרי
נאמר: "סכותה בענן לך מעבור תפילה"
(איכה ג, מד). כיסוי העננים הוא הביטוי
החומרי למציאות של הסתרת פנים והפסק
בין ישראל לאביהם שבשמים.
גם רבי חנינא (שם) סבור, כי יש להאריך
בתפילה, ולכוון בה מאוד, על מנת שתיענה,
אך הגמרא מבררת שדבריו אמורים כלפי מי
שלא מעיין בה, כלומר לא תולה את קבלתה
בכוונתו ולא מצפה להגשמת משאלותיו
בעקבותיה בלבד. המאריך בתפילתו ומעיין
בה – אדרבה, גורם לעצמו תוחלת ממושכת
שהיא מחלה את הלב – הלב שנדרש עליו:
"ולעובדו בכל לבבכם – זו תפילה" (תענית
ב ע"א).
בהמשך הגמרא בברכות (שם) מובא:
אמר רבי חנין אמר רבי חנינא: כל המאריך
בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם.
מנא לן? ממשה רבינו, שנאמר: 'ואתפלל אל
ה', וכתיב בתריה: 'וישמע ה' אלי גם בפעם
ההיא (דברים ט, יט).
איני? והא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי
יוחנן: כל המאריך בתפלתו ומעיין בה - סוף
בא לידי כאב לב, שנאמר: 'תוחלת ממשכה
מחלה לב' (משלי יג, יב)...
לא קשיא, הא - דמאריך ומעיין בה, הא -
דמאריך ולא מעיין בה.
ואכן, תפילה צריכה חיזוק. ייתכן שלא
תיענה, ושוב לא תיענה. אך לא רפיון ידיים
נחוץ לו למתפלל במקרים אלו, כי אם חיזוק
ותוספת גבורת התקווה. "פתחון פה -
למייחלים"! וזאת מלמדנו, גם כן, רבי חנינא
(שם):
אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם
שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר:
'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' '
(תהלים כז, יד).
ה. עצמותה של תפילה זכה
ערכה של התפילה אינו נמדד רק על-פי
התקבלותה. יש ערך מוסף ועצום לתפילת
המתפלל, הנוצר ומתרחש בעצם העמידה
לפני ד', ושפיכת שיח לפניו בדבקות
ובהתרוממות. הפגישה הנוצרת בתפילה
מעמידה את האדם במבדק ומבחן מול עצמו
ומול הבורא. דרכה הוא פוגש וחושף את
מעמדו הרוחני.
וכך כותב הראי"ה קוק זצ"ל בספרו "מוסר
אביך" (הקדמה, ג):
כל זמן שלא ילמד לעצמו, שתתברר לו
מעלת נשמת האדם, ומעלת ישראל, ומעלת
הארץ הקדושה, וההשתוקקות הראויה לכל
איש ישראל לבנין המקדש וגדולת ישראל
והתרוממותם בעולם – כמעט שאי אפשר
לטעום טעם עבודה (שבלב – זו תפילה)...
ואם לא ידע מעלת נפשו, איך יתפלל ברצון
שלם והרגשת חסרון שיחנהו השי"ת דעה
בינה והשכל?... ואם לא ידע מעלת ישראל,
איך יתפלל בלב שלם על גאולתם?... ואם
לא ישכיל מעלת הארץ הקדושה וסגולתה
וקדושתה, איך יתפלל על בנין ירושלים?...
והנה התפילה היא בדיקה גדולה לאדם, אם
הוא מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו יתב',
ואם הוא קרוב לעשות רצונו כרצון בוראו...
הפגישה היא פגישת נפש ונשמה מול
ערכי הנצח של היהדות, כפי שהביאו לידי
ביטוי אנשי כנסת הגדולה בנוסחי תפילה
מקודשים. התפילה – על כל רכיביה – מכילה
ומקיפה את מלוא רוחב ועומק האמונות
והערכים העליונים שהנחילו לנו רבותינו
מתורת אמת. לפי עומק ההזדהות והדבקות
בעניינים אלו נמדד רצונו של המתפלל אם
הוא כרצון ד'.
זהו אולי הפירוש של מאמר חז"ל על ערך
תפילת הצדיקים, עד שהקב"ה מתאווה
לתפילתם (אוצר המדרשים, יונה, עמ' 912):
והיה יונה שלשה ימים במעי הדג ולא
התפלל.
אמר הקב"ה: אני הרחבתי לו מקום במעי
הדג, כדי שלא יצטער – והוא אינו מתפלל
לפני!
אני מזמין לו דגה מעוברת... שאני מתאווה
לתפילתן של צדיקים!
אין התפילה צורך הנובע בעקבות המצוקה
של האדם, אלא המצוקה היא הנדרשת כדי
שהאדם יתפלל לפני ד', שהוא צורך גבוה,
כביכול. בתפילה יכול המתפלל לחשוף את
הטוב והיושר שבנשמתו, את האורות והרצון
הפנימיים האצורים בנשמה הטהורה. את כל
התורה והטהרה, האהבה והדבקות, דולה
האדם מעומק נשמתו, ומאידך – מעמיק אל
תוכה.
כתב הראי"ה קוק זצ"ל (עולת ראי"ה, עניני
תפילה עמ' יב):
התפילה היא מוציאה אל הפעל והאור,
אל החיים הגמורים, את הנכמס בתהומות
הנשמה. וכפי מדת טהרתו הפנימית של
האדם, כה גדולה היא פעולת ההופעה
